ספר התרומה, פסקים רמ״א

פסק אדם חגר שכווצו גידי שוקיו מותר ללכת בשבת לסמוך במקלות לרה"ר כדמוכח הקטע יוצא בקב שלו לפי' ראשון שנקטעו שתי רגליו ויש לו מקלות בידיו שסומך בהן דהיינו סמוכות שלו דלדברי הכל יוצאין בהן בשבת. והא דקתני אין יוצאין בהן בשבת קאי אסמוכות דפוסות של עור שבראש שוקיו התלויין לפניו ואינן נוגעות בארץ כדפרישי' לעיל. וכן התיר רבינו יעקב לצאת במקלות בשבת כדי לסמוך בהם חגר או למי שנכווצו גידי שוקיו. אבל לזקנים גופן אסור לצאת בו בשבת במקלות לסמוך בהן בשביל ללכת בהן דרך ישרה כיון דלתרוצי סוגיא עבידא ולא לסמוך עליהן פן יפול.

תנן פרק שמנה שרצים אין עושין הילמי בשבת. אבל עושין מי מלח וטובל בהן את פתו. ונותן לתוך התבשיל. אר"י והלא הילמי בין מרובה בין מועט. ובגמ' קאמר דר' יוסי לחומרא קאמר. ותניא נמי הכי אין עושין מי מלח מרובין לתת לתוך הכבשים אבל עושין מי מלח מועטין ואוכל בהן פתו ונותן לתוך התבשיל ר"י או' אלו ואלו אסורין. ואלו הן מי מלח המותרין נותן שמן ומלח או שמן ומים ובלבד שלא יתן מים ומלח לכתחלה. ובפ"ק דעירובין (י"ד ע"ב) אמר ר"י אמר שמואל אין הלכה כר"י בלחיים ובהילמי. פי' דמצר' רבי יוסי שני לחיים כל אחד רחבו ג"ט ולא בהילמי. דר' יוסי אסר מים ומלח מועטין כי אם שמן תחלה. אלא הלכה דלחי א' מותר ורחבו משהו. וגם מי מלח מותר במועט. א"ל רב הונא בהילמי אמרת לן. בלחיים אמרת לן. א"ל הלכתא מאי. א"ל פוק חזי מאי עמא דבר. ופירש רש"י דנהוג בלחי אחד רחב משהו דלא כרבי יוסי. וא"כ כ"ש שאין הלכה כר' יוסי בהילמי. דהא לעיל בעי למימר דווקא בהילמי אין הלכה כרבי יוסי. וכיון דמסיק דעמא דבר בלחיים דלא כר' יוסי כ"ש בהילמי.