ספר העיתים קע״ג

והואיל ודקדקנו בהא מילתא בהכל יודך דנהגו רוב עלמא למימר כש"כ שיש לנו לדקדק ולמעט במנהג הפיוט ולמנוע שלא לאומרו בשום ברכה שבעולם אלא לסדר כל ברכה וברכה כמו שתקנוה חכמים בלא תוספת ובלא גירוע יען שפיוטין אלו שנהגו העולם למימרינון חזי לנא לרבוותא שאמרו שלא נתקן אלא בשעת השמד בלחוד מפני שלא היו יכולין להזכיר דברי תורה כי היו גוזרין האויבים על ישראל שלא לעסוק בתורה ועל כן היו חכמים שביניהם מתקנין להן בכלל התפילה להזכיר ולהזהיר לעמי הארץ הלכות חג בחג והלכות ימים טובים והלכות שבתות ודקדוקי המצות בדרך שבחות והודיות וחרוזות ופיוטים והוו אמרי הכי עת לעשות לד' הפרו תורתך אבל שלא בשעת השמד חזר הדבר לאיסורו והאיך יעלה על לב איש שיניח ברכה ותפילה של נביאים כמו שהיא ויקח לעצמו דברי כל גדול שבעולם שיקום או פעוט שיקום לעצמו ויוסיף בדברי פיוטין או בדברי שבח לפני המקום בלא עתן כמו שאמרו רבותינו המספר בשבחו של מקום יותר מדאי נעקר מן העולם ועוד האומר הלל בכל יום ה"ז מחרף ומגדף ועוד שפיוטין אלו מזכירין בברכה שהיא להבא לשעבר ובברכה שהיא לשעבר להבא וכן נמי בכל שבת מוסיפין ומזכירין דברי צורך שאלה של חול והא עקרו בשבת [תפילת] י"ח מפני שיש בהן צורך דברים של חול והאיך נקח דברי פיוטין ונאמר בשבת דברים שאין ראוין לאומרן וכן נמי דברי להבא לשעבר ודברי לשעבר בלהבא והרבה חששו חכמים הראשונים לכל זה ואמרו כל דבר שהיא להבא אומרו בעבודה וכל דבר שהיא לשעבר אומרו בהודאה ולכך תקנו יעלה ויבוא בעבודה ועל הנסים בהודאה וכדתנן וצועק על העתיד לבוא ונותן שבח והודיה וכתיב נמי לעולם יהיו דבריך מועטין לפני המקום. ואשכחן לרבינו האיי גאון ז"ל דקאמר דלא רגילי רבנן בישיבה למימר הלין מילי כלהון כגון בחנוכה ופורים כשם שעשית להם נס כן עשה עמנו פלא ונסים וכגון בר"ה ויוה"כ זכרינו לחיים ומי כמוך וכתוב לחיים ואם הלין מילי דצרכי רבים נינהו ונהיגי בהו רוב ישראל למימרינון מימנעי בישיבה לאדכורי שאר פיוטין כלהון דאינון דברי הבאי ודברי בורות אשר לא שערום אבותינו לא כש"כ שמצוה עלינו למנוע שלא להזכירן, והאי דלא כתבינן הכא לפי הצורך בדברים אלו מפני שכבר הארכנו בכך בהלכות ברכות: