ספר העיתים פ״ז

וכך עושין העירוב או השיתוף אם עושין אותו מפת גובין מכל בית ובית קמח ועושין ממנו ככרות ואם יש גוי ביניהן שוכרין מן הגוי ואח"כ עושין העירוב וכשמניחין את העירוב מניחין אותו באחד מן הבתים או בחצרות שבמבוי ובלבד שיהא מקום שישתמר העירוב, ויש נמי מי שמחמירין כששוכרין מן הגוי שוכרין ממנו מקום בביתו ושם מניחין את העירוב וחזי לן אנן דהאי מילתא חומרא בעלמא היא ולא צריך למיעבד הכי אלא כיון ששוכר אותו מן הגוי אע"פ שלא ישים העירוב אלא בביתו די ואדרבא שפיר דמי למהוי העירוב בביתו כדי לשומרו שכיון שהיא בבית ישראל יכול לשומרו תדיר אבל בבית גוי דלא שכיח למיעל תמן לא ישתמר כל כך ופעמים הרבה נמי אם ירצה לכנוס לרשותו של גוי לא שביק ליה הילכך שפיר דאמי למהוי העירוב בבית ישראל, ויש נמי מי שמחמיר וכששוכר מן הגוי שוכר ממנו מקום ובאותו מקום מניח חפץ ומיחד לו הגוי נמי מקום לאותו חפץ וגם סוגר בעדו כדי שיהיה מיוחד לו מקום ושמור והעושה כן תבא עליו ברכה ואין לך הגון מכל שכירות גוי כזה, ובדברי רבותינו לא מצינו שהזכירו בגוי אלא שכירות לבד כדאמור רבנן ובגוי עד שישכור אבל בענין עובדא דהמן בר ריסתק דלא בעא למיגר רשותיה אמר להן רבא ניזיל חד מיניהו ונשאיל מיניה דוכתא וניתיב ביה מידי דהוי ליה כשכירו ולקיטו, והמחמיר האידנא ושוכר רשות מן הגוי ומיחד לו הגוי מקום ומניח בו חפץ וסוגר בעדו הוא המחוור שבכולן וכן ראוי לעשות ומהני נמי דאע"ג דלא עביד העירוב תדיר אלא פעם אחת או פעמים בשנה מ"מ מיחזי שפיר דכל זמן שאותו חפץ מיוחד באותו מקום ששכר ישראל מן הגוי רשות ישראל עליו ונראה לכל כי רשות ישראל הוא וכן המנהג וכן ראוי לעשות, ואח"כ מניחין העירוב באחד מבתי ישראל שבמבוי וה"מ כשמערבין בפת ואם רצו לשתף במבוי ביין או בפירות הרשות בידו וצריך נמי להודיעם וכשמזכה להם צריך לזכות ע"י בן דעת ושיהי' גדול כגון בנו גדול שהוא בכלל כל המצות ובתו בוגרת נמי שהיא מושלת בעצמה: