ספר החיים, ספר גאולה וישועה ה׳

פרק ה'
(א) בבאור אגדת שמצינו בבראשית רבה על שרתי במדינות שנעשו שרים לאדוניה' מעש' בהר הכרמל בגוי א' ששבה ב' תינוקות מירושלים והוליכם לפניו אמר חד לחבריה הנה גמל א' הולך לקראתינו והוא עוור בעין ימינו וטען שני משאות אחת של שמן וא' של יין וב' אנשים ההולכים אחריו האחד הוא ישראל והאחד הוא גוי' א"ל השבאי עם קשה עורף מניין לכם את זה מרחוק ענו התנוקות לפי שאנו רואים שהגמל אוכל מן המרעה מצד שמאל ומניח את המרעה שבצד ימין ואינו אוכל והשמן מטפטף וצף והיין מטפטף ושוקע והגוי עושה צרכיו באמצע הדרך ואינו מתבייש והישראל פונה לצדדין מפני הצניעות כך הוא ענין האגדה אע"ג שאין זה ממש לשונה והנה יש לתמוה וכי לא היה להם לתינוקת אילו להתעסק בעת צרתם רק לראות על הגמל הבא לקראתם אם הוא עוור בעין א' ושהוא טעון כך ע"כ נראה שהתינוקת הללו רצו לזרז איש את אחיו שלא יטמאו בהבל הגוים והיו מתייראות שמא ישמעו הגוים השבאים ולכך דברו יחד ברמז ובחכמה והגמל הוא רמז לגמול ועונש ואמרו שהגמול והעונש שיש לו לעם הזה הבא לקראתינו הוא סומא בעין הימין כי טח עיניו מלהכיר את האמת והולכים דרך שמאל ורועים אמונה כאשר ימצאו ואמונת האמת הקרוב לימינם אינם רואי' ומניחים אותו גם השמן רמז אל השם טוב ור"ל ההנהגה המדיני אשר הוא מסודר בידם ונתן להם שם טוב וכן היין שהוא רמז על חכמתם שניהם מטפטפים והולכים לאיבוד לפי שהכלי המחזיק אותו אינו משומר יפה והגוי אינו מתבייש להראות פירועו כשיעשה צרכיו כלומר אינו מסלק חסרונות הגשמיות הנמצא בכתובים בבורא ית' שמו רק יאמינו שהכל כפשוטו אבל הישראל מתבייש לפני קונו ומסלק כל ענייני הגשמיות לצדדין באופן שאין בהם חסרון וזהו שמסיים באגדה ההיא איך שאמרו התינוקת שהם מריחם מאכל קפלונית שביודא והשבאי היה מחרפם על זה שהרי א"י רחוק מהם ת' פרסה עודם מדברים ופלמנסר של מלך בא וסיפר איך שהיום הוא בא מארץ יהודא לפי שהרוח סערה זרק לספינתו עד הנה ואם אינך מאמין הרי מאכל קפלונית של יודאי שבשלתי אמש ועדיין לא אכלתיו: הכוונה ג"כ שכל אמונה רעה ודיעה נפסדה שיש בשום מקום אפי' רחוק ת' פרסה הכל מאמינים הגוים ומקבלים אותו מיד ומחזיקים בידה אותה אמונה רעה ונפסדה ואולי הרגישו שום תכונה ומדה רעה שלקח בעצמו השבאי מעת שעמד שם ביהודא.

וכ"ז דרך אזהרה לומר שהגוים קל מהרה הם מתפתין מאמונה לאמונה ולא כן נעשה אנחנו עם ה' אמונים בני אמונים רק על אמונתינו נהרוג כל היום אח"כ סיפר כי אמו השבאי היתה שמחה לקראת בנה ושחטה לסעודת בנה טלה אחד טוב גם חביות א' של יין משובח היה לה והביאה הכל לסעודה להיות שמחה עם בנה והילדים הללו היו עומדי' ומשמשים עליהם ואמר אחד מהם בשר זה שאדונינו אוכל טעמו כטעם הכלב: והיין שהוא שותה טעמו כטעם המת.

שמע האדון והלך לאמו וביקש מאמו להגיד לו מעשה הבשר והיין אלו של סעודתם וגילתה לו כי רחל א' ילדה טלה א' ומתה הרחל והטלה יונק מן כלבה א': וכן היין הוא עומד על קבר אביו והוא משובח ולכך בחרה בו ותמה האדון על חכמת הילדים אח"כ נשתכר האדון ביין והתחיל לרקד אמרו הילדים אדונינו זה אינו מיוחס אחר אביו שהיה שר אחד רק נולד מאחד הלצנים ההולכים מחניות לחניות ומזמרים שמע האדון וחרה לו מאד נטל החרב בידו ולקח את אמו למקום סתר ואמר אמי הגד לי האמת מי הוא אבי שכך וכך אמרו הילדים וכל מה שאמרו עד הנה מצאתי שהוא אמת.

ולא רצתה לגלות לו עד ששלף חרבו לדקרה עד שהודית שאביו הכניס פ"א לביתו אדם ליצן א' ששחק לפניהם בכלי זמר והוא חמדתו וזנתה עמו וילדה אותו.

אמר האדון אין ראוי להשתעבד באומה זו אחר שאף הילדים שבהם כל כך חכמים ושלח אותם לחרות וזהו שרתי במדינות והכוונה בזה לו' ראה שבשרם בשר נבילה וראוי להשליכו לכלבים וכן יינם זבחי מתים וראוי לרחק ממאכלם וממשתה שלהם.

גם אין ראוי להתחתן בהם כי כולו בני זנונים אבל ישראל זרע קודש וכולם צדיקים וחסידים ולכך לא נחליף אמונתינו ואומינו באומה אחרת ולפי שחזקו ואמצו באמונתם נתעלו לבסוף בעיני האדון שלהם עד שהוציאם לחרות (ב) ורז"ל אמרו בן סורר ומורה לא היה ולא נברא אלא דרוש וקבל שכר ודרש זה הוא מ"ש בספר הזהר שהוא רמז לישראל שהם בנים סוררים וזה לא היה ולא נברא דלא עלה על דעת אביהם שבשמים להחליף אותה באומה אחרת ומ"ש ורגמו כי הוא רמז מל אבני בלסתראות שנזרקו על חומות ירושלים וכלה ה' את חמתו בהם ולא בישראל ומשפט בן סורר אינו אלא שלשה חדשים והוא רמז לאותן ג' חדשים משעה שיצאו ממצרים עד שקיבלו את התורה שבאותו הזמן הלכו שובבים בלי עול התור' ולפי שפרשה זו מרמז על כל ישראל לכך נאמר וכל ישראל ישמעו ויראו שראוי לכל ישראל לשמוע פרשה זה ולירא מאוד מאביהם שבשמים: