נועם אלימלך, ספר שמות, שמות ג׳

או יאמר "ואלה שמות כו'", דהנה יש שני מדריגות צדיקים, יש צדיק שאינו משגיח כלל על העולם רק כל עבודתו כדי לזכך ולתקן את נשמתו להעלותה לשורשה למקום מחצבתה, ויש צדיק קדוש וטהור שהוא דואג ומיצר תמיד על צרות ישראל וכל מגמותיו ומחשבותיו לעולם כל טוב להשפיע, ואיתא בגמרא ברכות "כל הקורא לאברהם אברם עובר בעשה ולא תעשה" ומקשה הגמרא "אלא מעתה הקורא ליעקב יעקב יהא עובר בלא תעשה דכתיב לא יקרא כו'", ומשני "שאני התם דאהדריה קרא", גם זה יש להבין למה באמת אהדריה קרא. ועוד איתא במסכת תענית דף ה' "יעקב אבינו לא מת" ומקשה הגמרא "וכי בכדי חנטוהו וספוד ספדינהו א"ל מקרא אני דורש שנאמר ואתה אל תירא עבדי יעקב כי הנני גואלך מרחוק וזרעך מארץ שבים. מקיש הוא לזרעו, מה זרעו בחיים אף הוא בחיים". ומקשים מכל מקום קשיא וכי בכדי חנטוהו כו'.

‎ונראה דכך הוא פירוש הגמרא, דאיתא בבבא בתרא גבי דוד נאמר וישכב דוד לפי שהיה מניח בן ממלא את מקומו ע"ש, והכי פירושו "מה זרעו בחיים", דהיינו שהם צדיקים הנקראים חיים כמש"ה "ועמך כולם צדיקים", אלא מי מעכב שאור שבעיסה מעכב ושעבוד מלכיות, "אף הוא בחיים" כאילו לא מת, וכמו שיעקב אבינו ע"ה היה לו צער גידול בנים, וכל מגמותיו היה על בניו להשפיע להם כל טוב למען יהיו צדיקים גמורים שלא יהיה להם שום מניעה בעבודת הבורא יתברך שמו, כן הצדיק ההולך בעקבותיו המשגיח על העולם להשפיע להם תמיד נקרא בשם "יעקב". ונוכל לומר להכי אהדריה קרא וקראו יעקב, לרמז שצורך הוא המדריגה הזאת להשפיע לישראל כל צורכיהם, אבל אברהם כשהוסיף לו השי"ת אות ה' על שמו, היה נשאר קשור בעולמות העליונים ולא ירד שוב ממדריגתו.

‎ואיתא בגמרא (ברכות ז, ב) "מנלן דשְמָא גָרִים שנאמר (תהלים מו, ט) לכו חזו מפעלות אלקים אשר שם שמות בארץ אל תקרי שַמות אלא שֵמות", ואיתא בזוהר הקדוש דשם זה הקוראים לאדם ביום המילה הוא השם עצמו שבשרשו, ונמצא הצדיק שאינו משגיח על העולם להשפיע להם אלא על נשמתו להעלותה לשורשה, הוא נקרא בשם "ישראל", שזה הוא עיקר השם בשורשו. וזהו "ואלה שמות", רצה לומר הצדיקים הללו שאינם משגיחים אלא [על] העלותם לשורש שמשם באו להם נשמתם ושמותם, "בני ישראל" הם מכונים בשם "ישראל" לבד, אבל "הבאים מצרימה", דהיינו אותם הצדיקים הבאים במיצר ודאגה תמיד על כללות ישראל, "את יעקב" פירוש הם ג"כ במדריגת יעקב כנ"ל, "איש וביתו באו" פירוש כל איש מישראל וביתו, דהיינו בני ביתו, באו כולם כאחד שווין לטובה לפניו להשגיח עליהם, ודעתו ומחשבתו על כולם להתפלל עליהם ולהשפיע להם ברכה ורחמים וחיים וכל טוב. וק"ל.