נועם אלימלך, ספר במדבר, קרח י״א

וידבר ה' אל משה קח מאתם מטה כו'. נ"ל בהקדים לפרש דברי התנא "ראה את המציאה" כו', דהנשמה נקרא "מציאה", ע"ד שאמרו מצאתי דוד עבדי ודרשו חז"ל היכן מצאו בסדום, ונמצא הנשמה נקרא מציאה, ולהבין הטעם נראה שהוא ע"ד דאיתא בספרי המקובלים טעם למה יצאו אברהם מתרח וכן כמה צדיקים הקדושים יצאו מאבות הטומאה, ופירשו מחמת שהמקטריגים החיצונים בראותם הנשמה העליונה וגבוהה אינם מניחים לה לצאת לעולם ועושים כל התחבולות לעכבה, מה עושה הקב"ה? נותן אותה בגוף טמא ואז מניחין אותה ועי"ז באה הנשמה בעולם, כי גם הם בראותם שיורדת למקום טמא סוברים שבוודאי א"א שתעלה במעלות קדושים, ונמצא היא כמו מציאה, וזהו "ראה את המציאה", ר"ל אדם שזכה אל מציאת נשמה, "ונפל עליה" פירוש שפגם בה כמו ונפל עליו והכהו, "ובא אחר והחזיק בה" פירוש שבא צדיק והחזיק בה בהנשמה והעלה אותה אל הקדושה, "זה שהחזיק בה זכה בה", שזכותו גדול מאד שהוציא יקר מזולל. ומקשה הגמרא "והא ד' אמות של אדם קונות לו בכל מקום", פירוש קושית המקשן לפי דברינו הוא כך, דאיתא בפירוש רש"י "וייצר ה' את האדם עפר מן האדמה" כו', פירש רש"י "צבר עפרו מד' רוחות העולם שכל מקום שימות שם תהא קולטתו לקבורה", ואין לו לאדם כי אם ד' אמות של קבורה, ונמצא הפירוש הוא כך, "בא והחזיק בה" שהעלה את הנשמה, וע"י מה העלה אותה? ע"י שהוכיח לאותו האדם על פניו וחיזקו בדברים ערבים, באמור לו אדם חשוב ומהולל כמותך יעשה כזאת וכזאת, ועי"ז חזר בתשובה אותו האדם, נמצא זה שפעל כל זאת זכותו גדול יתר מאד על שהוציא יקר מזולל, וזהו לשון "והחזיק בה" מלשון התחזקות בדברים טובים ונעימים, ע"ד שמצינו ברבי ששאל אם יש בן לאותו צדיק ואמרו לו כל זונה כו' ע"ש, וסמכו וקרא אותו רבי וכו' אמר ליה רבי קרית לך ואמרת איזיל לקרייתא עד שקבל על עצמו שלא יעשה עוד כדבר הרע כו' ע"ש הלשון, ומקשה הגמרא הלא העיקר הוא הכנעה, וההכנעה בא לאדם ע"י שזוכר את יום המיתה הוא הגורם לאדם הכנעה בזכרו שאין לו בעולמו כי אם ד"א של קבורה, וזהו ג"כ פירוש "אין לו להקב"ה בעולמו אלא ד"א של הלכה", פירוש שזה עיקר התענוג של השי"ת ב"ה כשאדם לומד הלכה בהכנעה גדולה, וזוכר ד"א בלימוד הלכה ואין מתגאה בלימודו הטוב, לזה מקשה שנמצא העיקר הגדול הוא להשפילו ולהוכיחו בהכנעה ולא לגדלו בחשיבות? ומשני "כיון דנפיל גלי דעתיה דבנפילה ניחא ליה דלקני בד"א לא ניחא ליה דלקני", פירוש "כיון דנפל" ר"ל כיון שקלקל כ"כ שהפיל את נשמתו לרגלים ממש והכה בפצע וחבורה, "גלי אדעתיה" כו', ר"ל נראה מדעתו דניחא ליה בהשפלתו וקלקלתו מעשה תעתועים, ובלתי אפשרי לאדם כזה להחזירו ולהחזיקו ע"י הזכרת שפלותו ויום המיתה, כי אדם כזה למיתה לא חייש, וזהו "בד"א לא ניחא ליה דלקני" וצריך חיזוק ע"י גדלות, להחשיבו שהוא חשוב ומעולה במעלות ואין נאה לו לעשות כמעשים האלו ע"ד הנ"ל שקראו רבי.

‎וזהו "קח מאתם" פירוש זאת תקבל מאתם לעיקר בעיניך, "מטה" פירוש הכנעה, שיהיו מוכנעים ושפלים בעיניהם, "מטה לבית אב" שיכנעו עצמם ולא יתגאו ביחוס אבותיהם, "מאת כל נשיאיהם" פירוש וביותר יוכנעו בנשיאות עצמם, שלא יתגאו בחשיבות עצמם וגדלותם לאמר בלבם שהם בעצמם גדולים וחשובים, " שנים עשר מטות" דהנה יש י"ב גבולי אלכסון שהעולם מתנהג בהם, צריך להיות הכנעתו גדולה כ"כ בכל הגבולים, בכל העולם הגבוה מחבירו שם צריך שיהיה הכנעתו ג"כ גדולה, "איש את שמו תכתוב על מטהו", דהנה כתיב ויקרא את שמו יעקב, ובעשו כתיב ויקראו כו', ופירש רש"י הקב"ה קראו יעקב, והענין הוא באמת שכל העולם קראו יעקב, רק מחמת שכוונו אל אמיתת שמו בשורשו העליון, שגם בשורשו נקרא כן ושם הוא אחדות גמור לכן נאמר בלשון יחיד ויקרא, ע"ד שפרשתי על פסוק "וכל אשר יקרא לו האדם נפש חיה הוא שמו", ולכאורה אין מובן פירושו, בודאי כאשר קרא אותם כך הוכרח להיות שמם, אך הפירוש הוא כנ"ל, "הוא שמו" בשורש, שכיון ברוח קדשו לשמות כל א' בשרשו העליון, אבל עשו שאין לו שורש למעלה והוא בעולם הפירוד, לכך נאמר בלשון רבים ויקראו כו'. וזהו "איש את שמו תכתוב על מטהו" ר"ל בשביל הכנעתו הגדולה הנקרא "מטהו", יגרום שיכתוב שמו בשורשו למעלה, ויעשה שורש למטה ופרי למעלה. אכי"ר.