נועם אלימלך, נספחים, ליקוטי שושנה מ״ז

משנה בבא בתרא בפרק יש נוחלין ומנחילין כו׳,. נ"ל על דרך הרמז, דמה ששאלו ישראל "היש ה׳ בקרבנו אם אין", פירוש ששאלו באיזה עולם תהיה עבודתם, דהנה יש שעולם אחד נקרא "יש" ועולם אחד נקרא "אין", דאיתא "לא כשאני נכתב אני נקרא, נכתב ביו"ד ה"א ונקרא באדנ"י", והקריאה הוא שם אדני נקרא "יש" שהוא הנגלה, והשם הויה ב"ה נקרא "אין" שהוא נסתר. וזהו "אתה הוא אחד קודם שנברא" כו', "אתה" הוא נגלה ו"הוא" נסתר, וצריך האדם להיות עבודתו על ידי שם אדנ"י שמשם יבוא להשם הוי"ה ב"ה.

וזהו דאיתא בגמרא "מיום שנברא העולם לא היה אדם שקרא להקב"ה אדון עד שבא אברהם אבינו עליו השלום וקראו אדון", ולכאורה מה חידש אברהם אבינו דוקא בשם אדון. אך האמת שדבר גדול חידש, שמתחילה לא היה עבודתו כי אם עד שם הוי"ה ב"ה, ובא אברהם וקראו אדון, היינו כנ"ל, ולימד שצריך אדם לילך מתחילה על ידי שם אדנ"י ומשם יבוא להשיג השם הוי"ה ב"ה. ושני השמות הללו נקראים יראה ואהבה, השם אדנ"י הוא נקרא יראה, והשם הוי"ה ב"ה הוא אהבה, וצריך האדם לבוא מן היראה אל אהבה, והיינו שחידש אברהם אבינו עליו השלום שקראו אדון, דהיינו שהשכיל בחכמתו היחוד שם אדני בהשם הוי"ה ב"ה. וזהו "מרגלית טובה היתה תלויה בצווארו של אברהם אבינו עליו השלום", היינו שמן הצוואר יוצא הדיבור וזהו שם אדנ"י כידוע, וזהו זכור ושמור, וזהו "אילו שמרו ישראל שני שבתות", היינו השני עולמות הנ"ל ליחדם, "מיד היו גגאלין".

וזהו "ביום השבת שני כבשים" כו׳, "כבשים" הוא לשון מעלה ומדריגה כמו עלה בכבש, כי הנקודה אינה מעכבת הפירוש, והיינו כנ"ל שצריך האדם לעלות בשני המדרגות, והיינו לייחד שני עולמות הנ"ל, "בני שנה" דשנה היא גימטריה ספירה, ששני העולמות באים אל האחדות בספירה אחת, והיינו "תמימים", "ושני עשרונים", דכל אחד כלול מעשר, ועל ידי זה פועל הצדיק "סולת" היינו השפעה נקיה, "מנחה" רצה לומר שעושה נחת רוח להבורא ב"ה שגורם השפעה למעלה בעולמות העליונים, "בלולה בשמן", דכתיב טוב שם משמן טוב, רצה לומר דהצדיקים מהפכים מידת הדין למידת הרחמים על ידי אור תורתם, דאור נקרא שמן, והיינו שלומדים תורה לשמה ומעלים אורות גדולים על ידי לימודם, וזהו "טוב שם" רצה לומר זה שהשם נעשה טוב שנהפך לרחמים, הוא על ידי "שמן הטוב" הוא התורה והאור העולה על ידי הצדיקים, וזהו בלולה בשמן היינו שיהא בלול באור התורה.

וזהו "יש נוחלין ומנחילין" רצה לומר אותם הצדיקים ההולכים במדריגתם על ידי עולם הנקרא "יש", "נוחלים" רצה לומר שהם נוחלין מלמעלה השפעה להמשיכה למטה, "ומנחילין" היינו שהם גורמים השפעה למעלה בעולמות עליונים על דרך ישראל מפרנסין לאביהם שבשמים. ומפרש המשנה "נוחלין ומנחילין הבנים את האב" היינו ישראל הצדיקים הנקראים בנים למקום והוא אבינו, אנו מנחילין אותו ית"ש השפעה למעלה, "והאב את הבנים" והוא נותן לנו השפעה למטה. וזהו "וממדבר מתנה" כו׳, דהיינו שצריך הצדיק לעשות עצמו כמדבר ואז ניתן לו התורה במתגה, "וממתנה נחליאל" רצה לומר שמנחיל התורה לאל ית׳, "ומנחליאל במות" רצה לומר על ידי זה נותן השפעה למעלה בעולמות העליונים, "ומבמות הגיא" פירוש שממשיך השפעה למטה, "והאחין מן האב" פירוש שגם זה גורם השפעה כשיש אחדות בין ישראל, ו"אחין" הוא מלשון מאחה, "מן האב" פירוש על ידי שאב אחד לכולם, על ידי זה יש להם אחדות גמור, "ויש נוחלין ולא מנחילין", דאיתא בגמרא אורך ימים בימינה כו׳ אלא העוסק לשמה יש לו גם אורך ימים והעוסקים שלא לשמה עושר וכבוד לבד, והיינו שהוא על כל פנים גורם השפעה למטה, אבל לא למעלה בעולמות עליונים, ועיקר עסק התורה הקדושה צריך להיות לשמה, שעל ידי זה יוכל לבוא לדעת את ה׳ ולהכיר גדולותיו ונפלאותיו ולהדבק עצמו באלקות, וזהו "וידבר כו׳ את כל הדברים לאמר אנכי" כו׳ רצה לומר שהש"י ב"ה אמר לנו "כל הדברים", היינו כל התורה כולה, כדי "לאמר אנכי ה׳ אלהיך", פירוש שעל ידי התורה יהיה יכול לומר אלקותו לנו, ובכל זה התירו לנו חכמים קצת ואמרו "לעולם ילמוד אדם כו׳ שמתוך כך יבא לשמה", ששורש היסוד והעיקר הוא לשמה כדי להשיג אלקותו ית"ש, ומה שאמרו שמותר ללמוד שלא לשמה, הוא כדי שלא ילך האדם בטל לגמרי חלילה וישועמם, וזהו "שמע בני מוסר אביך" רמז בזה העסק בתורה לשמה, והאיך הוא הדרך ללמדה לשמה? ומפרש שיהא התורה כשתלמוד אותה למוסר לך, שתייסר ותוכיח אותך שתלמוד לשמה ובדביקות, ועל ידי זה הוא נקרא בן לאב הוא הבורא ב"ה, "ואל תטוש תורת אמך" רצה לומר על כל פנים אל תעזוב את התורה לגמרי חלילה, ולמוד אפילו שלא לשמה שזה נקרא בשם נוקבא, שאינו אלא מקבל ולא משפיע. וזהו "יש נוחלין ולא מנחילין הבן את האם" היינו הלומד שלא לשמה הנקרא בשם נוקבא, שזה אינו אלא נוחל השפע למטה וכנ"ל.