מנורת המאור, ח; פרק כבוד שבתות וימים טובים, כבוד שבת

כבוד כיצד. דתניא מצוה על כל אדם לרחוץ פניו ידיו ורגליו בחמין בערב שבת, מפני כבוד השבת. ומתעטף בציצית ויושב בכובד ראש, כמו שהוא ממתין לקבל פניו של מלך שבא מדרך רחוקה. וחסידים הראשונים היו מקבצים תלמידיהם בערב שבת, ומתעטפים ואומרים, בואו ונצא לקראת שבת המלכה. כדגרסינן בפרק במה מדליקין אמ' רב, כך היה מנהגו של ר' יהודה בר אלעאי, ערב שבת מביאין לו עריבה מלאה חמין, ורוחץ פניו ידיו ורגליו, ומתעטף ויושב בסדינין המצוייצין, ודומה למלאך ה' צבאות.

ועוד גרסינן במ' שבת בפרק במה מדליקין, מאי ותזנח משלום נפשי נשיתי טובה, ותזנח משלום נפשי, א"ר אבהו זו הדלקת נר שבת, נשיתי טובה, א"ר ירמיה זה בית המרחץ, א"ר יוחנן, זה רחיצת ידים ורגלים בחמין. כך היה מנהגו של הלל הזקן בערב שבת, היה אומ' לו אדם היכן אתה הולך, והיה אומר לו לעשות מצוה אני הולך, ואיזו מצוה, אומ' לו לבית המרחץ, כדי לנקות הגוף, בשביל כבוד השבת. וגרסינן בפ' כל כתבי הקדש ר' חנינא הוה מעטף וקאי אפניא דמעלי שבתא, ואומר, בואו ונצא לקראת מלכא שבתא. ר' ינאי הוה מיעטף ויתיב ואומ' בואי כלה. [ר' זירא מצתית צתותי, פי' שהיה מבעיר האור לבשל התבשילין, מפני כבוד השבת]. רב נחמן מכתף ועאיל, [מכתף ונפיק], פי' שהיה קופץ ונכנס, קופץ ונכנס, כאדם שבא לו אוהבו מדרך רחוקה, והוא משתוקק אליו, ומייחל לראותו. אמ' אלו מקלעי לי רב אמי ורב אשי, לא הוינא מיכתף קמייהו.

וצריך אדם ללבוש כסות נקיה לכבוד שבת, ויחליף מלבושו בשבת. ואם אין לו מלבוש אחר להחליף, משלשל בגדיו, כדי שלא תהא עטיפתו בשבת כמו בחול. דאמ' ר' חנינא צריך אדם שיהא לו שני עטיפין, אחת לחול ואחת לשבת. מה טעם, ורחצת וסכת ושמת שמלותיך עליך, וכי ערומה היתה, אלא שמלותיך אלו בגדי שבת. וגרסי' בפ' אלו קשרים אמ' רב הונא, יש לו להחליף מחליף, אין לו להחליף משלשל בגדיו. ועוד גרסי' בפ' אלו קשרים וכבדתו מעשות דרכיך, שלא יהא מלבושיך של שבת כמו לבושך של חול. כי הא דר' יוחנן בן נורי, דקארי ליה למאני מכבדותי. דכתי' (ישעיהו נח, יג) וכבדתו, במה מכבדו, בדגים גדולים וראשי שומים ובשלוק של תרדין. מעשות דרכיך, שלא יהא הילוכך של שבת כהילוכך של חול. ממצוא חפציך, [חפציך] אסורין, חפצי שמים מותרין. ודבר דבר, שלא יהא דבורך של שבת כדיבורך של חול. וגרסינן בשאלתות דרב אחאי ישלשל בגדיו, פירוש כלפי מטה, שיראו ארוכים, והיא מדת עשירים, שיושבים בביתם ואינן צריכין לסלק בגדיהן מן הארץ לעשות מלאכה, וכבוד שבת הוא. וישלשל לשון ירידה היא, דכתי' (יהושע ב, טו) ותורידם בחבל בעד החלון, ומתרגמי' ושלשלתנון. חפציך אסורין, כדגרסי' במ' עירובין לא יטייל אדם בתוך שדהו בשבת לידע מה היא צריכה. חפצי שמים מותרין, כגון שפוסקין צדקה לעניים בשבת. ודבר דבר, דיבור אסור, הרהור מותר. א"ר יוחנן, הולכין לבתי מדרשות ובתי כנסיות לפקח על עסקי רבים בשבת, ותנא דבי מנשה משדכין את התינוקות בשבת. וגרסי' בויקרא רבה וקראת לשבת עונג, זה שבת. ולקדוש ה' מכובד, זה יום הכפורים. וכבדתו, זה יום טוב ראשון. מעשות דרכיך, זה חולו של מועד. ממצוא חפצך, מכאן שאסור לאדם לעשות חפציו בשבת. ודבר דבר, שלא יהא דבורך של שבת כדיבורך של חול. אימיה דר' שמעון בן יוחאי כד הוה מסגתא במילי בשבתא, הוה אמ' ליה, אימא, אימא, שבתא היא, והיא שתקה. ואחת מעשר תקנות שתיקן עזרא לישראל, שיהו מכבסין בחמישי, מפני כבוד השבת.

וחייב אדם להקדים בהוצאת שבת ולהכין צרכי שבת ביום הו' מיד בבקר לכבוד שבת. דתניא אמר רב חסדא, לעולם ישכים אדם להוצאת שבת, שנא' (שמות טז, ה) והיה ביום הששי והכינו, לאלתר. לפיכך אסור לאדם להלך ערב שבת יותר משלשה פרסאות, שמא יתעכב בדרך וכשיגיע לביתו לא יהיה לו פנאי להכין תבשילין לצרכי שבת ולכבדו כראוי. כדגרסינן במ' סוכה א"ר איבו בשם ר' אלעזר ב"ר צדוק, אל יהלך אדם בערבי שבתות יותר משלשה פרסאות. אמ' רב כהנא, לא נצרכה אלא לביתו, בדידי הוה עובדא, אפי' כסא דהרסנא לא אשכחנא.

וגרסי' במ' פסחים בפרק מקום שנהגו, בני ביישן נהוג דלא אזלי מצור לצידן במעלי שבתא. אתאן בניהו קמיה דר' יוחנן ואמרי לה, אבהתין הוה איפשר להו, אנן דלא איפשר לן, מאי. אמ' להון, כבר קבלו עליהון ואבהתכון וכתי' (משלי א, ח) שמע בני מוסר אביך ואל תטוש תורת אמך.

ואסור לעשות מלאכה בערבי שבתות ובערבי ימים טובים מן המנחה ולמעלה, מפני כבוד השבת, וכל העושה אינו רואה סימן ברכה לעולם. ופירשו בתוספות דוקא הנשכר לאחרים, אבל הכותב לעצמו, או כיוצא בזה, לית לן בה. וצריך אדם למעט באכילה ערב שבת, כדי שיהא תאב לאכול ערב שבת ותערב לו האכילה לכבוד השבת. דאמ' ר' חייא בר אבא שתי משפחות היו בירושלים, אחת קבעה סעודתה בערב שבת ואחת קבעה סעודתה בשבת, בשעת בית המדרש, ושתיהן נעקרו. וכל המכבד שבתות וימים טובים ומפליג בהוצאתן כפי כחו, הב"ה משלם לו שכרו ומזמין לו ממון. כדגרסי' במסכת יום טוב בפרק יום טוב שחל להיות בערב שבת, תאני [רב] תחליפא אבוה דרבינאי חוזאה, ואמרי ליה אחוה דרבינאי, כל מזונותיו של אדם קצובין לו מראש השנה ועד יום הכפורים, חוץ מהוצאת שבתות וימים טובים ותלמוד תורה, שאם פיחת פוחתין לו ואם הוסיף מוסיפין לו. ושמעתי על פי הרא"ש ז"ל שלם ישלם, שלם, ש'בת, ל'ימוד, מ'ועדים, ישלם, ר"ל המוציא יותר מדאי באלו, הב"ה ישלם לו. אמרו עליו על שמאי הזקן שכל ימיו היה אוכל בכבוד שבת. כיצד, מצא מנה יפה היה אומר זו לכבוד שבת, למחר מצא אחרת יפה ממנה, מניח את השנייה ואוכל את הראשונה. נמצא כל ימיו אוכל מנות יפות לכבוד שבת. אמ' שמואל, זכור את יום השבת לקדשו, מאחר שבא להשכיחו מאי, כדי שיברור מנה יפה לשבת ומנה יפה ליום טוב. מאי חדות ה' היא מעזכם, א"ר יוחנן משום ר' אלעזר בר שמעון, אמ' הב"ה לישראל, בני, לוו עלי וקדשו היום [והאמינו בי] ואני פורע. ועוד גרסינן בפרק כל כתבי הקדש יוסף מוקיר שבי הוה ליה ההוא גוי בשבבותיה דהוו נפישי נכסיה טובא. אמרי ליה כלדאי, כולהו נכסי דההוא גברא יוסף מוקיר שבי אכיל להו. אזל זבינהו לכולהו נכסיה, וזבין בהו מרגניתא, ואותבה בסדיניה. בהדי דקא מעבר מעברא, אפרחיה זיקא לסדיניה, ושדייה בימא למרגניתא. אתא כוורא, בלעיה. צדיוה ואסקוה אפניא דמעלי שבתא. אמרו, מאן רגיל וזבין כי השתא. אמרו ליה, זיל אמטויה ליוסף מוקיר שביה, דהוא רגיל וזבין כי השתא. אמטויה ניהליה, זבניה וקרעיה. אשכח ביה מרגניתא, זבניה בתריסר עילאתה דדינרי. פגע ביה ההוא סבא, אמ' ליה, מאן דיזיף אשבתא פרע ליה שבתא.

מעשה ברומי אחד שהיה מכבד שבתות וימים טובים. פעם אחת חל להיות יום הכפורים בשבת, והלך לבית הצייד ליקח דגים, ולא נצטייד אותו היום אלא דג אחד גדול. והיה שלוחו של אפרכוס יושב שם ומבקש גם הוא דגים לקנות. זה היה מוסיף דמים. כיון שראה אותו חסיד כן, אמ' לצייד, אני לוקחו ממך ליטרא בדינר. לקח אותו ממנו והיה בו ליטרין הרבה בדינרין הרבה. לערב ישב אותו אפרכוס לאכול. אמ' לעבדו, לא מצאת דגים. אמר לו, לא מצאתי אלא דג אחד גדול, והיה בבית הצייד, בא יהודי אחד ולקחו ממנו ליטרא בדינר. אמ' לו, הואיל והוא אוכל ליטרא של דג בדינר עשיר גדול הוא. אמ' לו, תכירהו. אמ' לו, הן. אמ' הביאהו לפני. הביא אותו לפניו. אמ' לו, מה מלאכתך. אמ' לו, חייט אני. אמ' לו, וכי חייט אוכל ליטרא של דג בדינר אחד, אינך אלא עשיר גדול. אמ' לו, אדוני, תן לי רשות ואדבר לפניך דבר אחד. אמ' לו, דבר. אמ' לו, יום אחד יש לנו בשנה ואנו חייבין לכבדו, ולכך עשיתי דבר זה. אמ' לו, מה חובתו של אותו היום. אמ' לו, כל מה שאנו חוטאין כל השנה יתכפר לנו בו ביום, ועוד שהוא יום שבת, וצונו הב"ה לכבד את שניהם. אמ' לו, הרי אתה נצול, לך לשלום. והב"ה שלם שכר טוב לאותו האיש, ומצא באותו הדג מרגלית אחת, והיה מתפרנס ממנה כל ימיו.

ועוד גרסי' בפרק כל כתבי הקדש ר' ישמעאל שלח לר', שאל, בני בבל בזכות מה הן חיין. אמ' לו, בזכות התורה. ושבארץ ישראל בזכות מה הן חיין. אמ' לו, בזכות המעשרות. ושבחוצה לארץ בזכות מה הן חיין. אמ' לו בזכות שמכבדין השבתות וימים טובים. א"ר חייא בר אבא, פעם אחת זימנני אדם אחד בלודקיא, והביאו לפני דיסקוס אחד, פי' שולחן טעון בששה עשר מוטות ובו מכל מה שנברא בששת ימי בראשית, ותינוק אחד יושב באמצעיתו ומכריז, לה' הארץ ומלואה, כדי שלא תזוח דעתו של בעל הבית עליו. אמרתי לו, מהיכן זכית לכל הכבוד הזה. אמ' לי, ר' טבח הייתי, וכל בהמה יפה שהייתי קונה כל ימות השבת, הייתי מפרישה לשבת. אמרית ליה, לא על מגן זכית.

וצריך אדם לתקן דברים בעצמו לכבוד שבת, ולסייע לאנשי ביתו לעשות צרכי שבת. ואפי' הוא אדם חשוב ביותר, ואע"פ שאין דרכו ליקח מאכל מן השוק, ולא להתעסק במלאכת בית, חייב לעשות דברים בעצמו לצורך שבת ולכבודו. וחסידים הראשונים היו מתעסקים בצרכי שבת בעצמן מפני כבוד השבת. כדגרסי' בפרק אלו קשרים, ר' אבהו הוה יתיב אתקנתא דשאגא ומשייף נורא, פי' שהיה רגיל ונוטל המחתה וחותה הגחלים. רב ענן לבש גונדא, פי' היה פושט בגדיו ולבש בגדים אחרים פחותים בערב שבת, לתקן בהם צרכי שבת, דתאנא דבי ר' ישמעאל, בגדים שבישל בהם קדרה לרבו אל ימזוג בהם כוס לרבו. רב ספרא מחריך רישא, פי' שהיה מהבהב ראש האיל ומסיר ממנו השער לתקנו לבישול. רבא מלח שיבוטא, פי' שהיה מולח הדג. רב הונא מדליק שרגא, פי' היה מדליק את הנרות. רב פפא גדיל פתילתא, פי' שהיה עושה פתילות לנר. רב חסדא פריס סילקא, פי' שהיה מחתך הירק ומתקנו לבישול. רבא ורב יוסף מצליחי ציבי, פי' שהיו מבקעים העצים לבשל בהם צרכי שבת. ר' זירא מצתת ציתותי, פי' שהיה מבעיר האש לבשל צרכי שבת. וכל אלו החכמים שאמרתי שהיו עושין צרכי שבת בעצמן, מפני כבוד השבת היו עושין, ולא מפני שלא היו להם משרתים ועבדים ושפחות. ואע"פ שהיו גדולי הדור, ומהם היו חכמים גדולים, הן היו עושין בעצמן לכבוד שבת. ומהן שהיה יוצא לשוק וקונה בעצמו מאכל ומשקה לצורך השבת, מפני כבודו, ואע"פ שאין דרכן לקנות דבר מן השוק. [כדגרסינן במסכת שבת בפ' כל כתבי הקדש], רבה בר רב הונא איקלע לבי רבא בר רב נחמן. קריבו ליה תלת סאני טחיי, פי' בשר שמן ביותר. ר' אבא הוה זבין בתלת סרי פשיטי בשרא מתלת סרי טבחי, ומשלים לון אסינורא דדשא, ואומר אשוור האי, אשוור האי. פי' שהיה קונה בשלשה עשר פשוטים בשר משלשה עשר טבחים, והיה מביא הבשר בחפזה לביתו, והיה אומר, עשו מהרה, הכינו מהרה. והיה מתחיל לאמר עשו מהרה משהיה מגיע לפתח ביתו, והיה קונה משלשה עשר קצבים, כדי שיהיה לו משא ומתן הרבה בענין השבת, לפיכך לא היה קונה הבשר מקצב אחד. וכל המרבה בזה ובכיוצא בו לכבוד שבת הרי זה משובח. וגרסי' במדרש מי שהוא טורח בערב שבת בתיקון צרכי שבת, ומטריח את גופו בצרכי שבת עד שיזוע, אותה הזיעה שמורה לו, ומוחקין בה שטרי חובותיו ביום הדין.

וצריך אדם להסתלק מן המלאכה ערב שבת מבעוד יום ולהוסיף מחול על הקדש. כדגרסי' בפרק קמא דמ' ראש השנה ועניתם את נפשותיכם בתשעה לחדש בערב. יכול בתשעה, ת"ל בערב. אי בערב, יכול משתחשך, ת"ל בתשעה. הא כיצד, מתחיל מתענה מבעוד יום. מלמד שמוסיפין מחול על הקדש. אין לי אלא בכניסתו, ביציאתו מנין, ת"ל עד ערב. אין לי אלא יום הכפורים, שבתות מנין, ת"ל תשבתו. אין לי אלא שבתות, ימים טובים מנין, ת"ל שבתכם. הא כיצד, בכל מקום שנאמר בו שבות, מלמד שמוסיפין מחול על קדש. כדגרסינן בפרק כל כתבי הקדש, אמ' ר' יוסי, יהא חלקי עם מוציאי שבת בצפורי ועם מכניסי שבת בטבריה. פי' טבריה היתה בבקעה, ולא היתה נראית להם השמש כמו חצי שעה קודם שקיעתה, ולפיכך אנו שובתין מבעוד יום. וצפורי היתה בראש ההר, והיתה השמש נראית להם אפי' בנקודת שקיעתה, והיו מאחרין במוצאי שבת ומוסיפין מחול על קדש. לפי' התקינו רז"ל שיהיו תוקעין בשופרות בערבי שבתות ובערבי ימים טובים כמו שעה אחת קודם שקיעת החמה, כדי שישמעו העם וידעו שקדש היום, ויסתלקו ממלאכתן. כדגרסינן בפ' במה מדליקין ת"ר שש תקיעות תוקעין בערב שבת, תקיעה ראשונה, להבטיל מלאכה שבשדות, שנייה, להבטיל עיר וחנויותיה, שלישית, להדליק את הנר. דברי ר' נתן. ר' יהודה הנשיא אומר, שלישית לחלוץ תפלין. ושוהה, כדי לצלות דג קטון או כדי להדביק פת בתנור, ותוקע, ומריע, ותוקע, ושובת.

וגרסי' בתוספתא דבי ר' ישמעאל שלש תקיעות תוקעין ערב שבת. תקיעה ראשונה, נמנעו העומדים בשדה מלהעדר ומלהדוש בשדה ומלעשות כל מלאכה, ואין הקרובים רשאין ליכנס לעיר עד שיבואו הרחוקים, ועדין חנויות פתוחות, ותריסין מונחות, פי' תריסין הטבלאות שמניחין עליהם הפירות ונועלין בהן החנויות. התחיל לתקוע תקיעה שנייה, נסתלקו התריסין ונועלין החנויות, ועדין חמין מונחין על גבי הכירה וקדרות מונחות על גבי כירה. התחיל לתקוע תקיעה שלישית, סילק המסלק והטמין המטמין והדליק המדליק. ושוהה כדי לצלות דג קטון או כדי להדביק פת בתנור, ותוקע, ומריע, ותוקע, ושובת.

ויזהר מאד בנר שבת. כדגרסי' בפ' במה מדליקין שלשה דברים צריך אדם לומר בערב שבת עם חשיכה, עשרתן, ערבתן, הדליקו את הנר. וגרסי' במדרש וידעת כי שלום אהלך, זו הדלקת נר שבת. והפליגו רז"ל בנר שבת, ואמרו קדוש ונר שבת נר שבת קודם, משום שלום ביתו. פי' אם אין ידו משגת אלא פשוט אחד לקנות בו שמן להדלקת הנר או יין לקדוש היום, יקנה בו שמן להדלקת הנר, ויקדש על הפת.

ועוד גרסי' בפרק במה מדליקין הזהיר בנר שבת, הויין לו בנים תלמידי חכמים, מדה כנגד מדה, שנא' (משלי ו, כג) כי נר מצוה ותורה אור. רב הונא הוה רגיל דהוה חליף אפתחא דאבין נגרא. חזה דהוה זהיר בשרגי. אמ' תרין גוברי רברבי נפקי מהכא. נפק מינייהו רב אידי בר אבין ור' חייא בר אבין. רב חסדא הוה רגיל דהוה חליף ותני אפיתחא דבי אבא דרב שזבי. חזא דהוו זהירי בשרגא. אמר, גוברא רברבא נפק מהכא. נפק מיניה רב שזבי. פי' מבית אבין נגרא יצאו שני אנשים גדולי הדור, מפני שהיו מדליקין שתי נרות בליל שבת, שכך הוא אומר בשרגי, שנים. ומבית אביו של רב שזבי יצא גדול אחד, מפני שהיה מדליק נר אחד, שכך הוא אומר בשרגא, אחד.

וצריכה האשה להדליק את הנר, מפני שהיא ממצות הבית, כגון חלה והדלקת נר שבת והנדה, שאם לא יזהרו הנשים באלו המצות יענשו עליהם. דתנן על שלש עבירות נשים מתות בשעת לידתן, על שאינן זהירות בנדה ובחלה ובהדלקת הנר. וכתב הר' יונה ז"ל כשהאשה מדלקת את הנר בערב שבת, תזהר להדליק מבעוד יום, בעוד שהשמש נראית, ואם פושעה בעצמה להדליק אחר שקיעת החמה, הרי היא מחללת את השבת, ואוי לנפשה. וביום המעונן, אם יש שום ספק ששקעה החמה ואם לאו, תניח לשפחתה או לישמעאלית להדליק. ומצוה גדולה שלא תאחר להדליק, כדי שלא תצטרך הנכרית להדליק, אלא תדליק מבעוד יום, ותדלק היא בעצמה ולא על ידי אחר[ת], ואפילו יהודית, כדי שתטול שכר המצוה, ושיהא ניכר לכל שהיא מחבבת את המצוה. ותברך בידים נקיות, ותאמר, בא"י אמ"ה אשר קדשנו במצותיו וצונו להדליק נר של שבת. ותתפלל באותה שעה על בניה שיהיו יראי שמים ומצליחין בתורה ובמצות וביראת שמים. מפני שתפלה זו נאה להתפלל בשעה שתדליק נר של מצוה, ויאיר, שנא' (משלי ו, כג) כי נר מצוה ותורה אור.

ויש נוהגין להדליק שתי נרות ליל שבת, אחד כנגד זכור ואחד כנגד שמור. ועוד גרסי' בפ' במה מדליקין מעשה בר' אליעזר ור' שמעון בריה דיתבו במערתא תריסר שני. חזו ההוא דהוה נקיט תרי מדאני דאסא. אמרי ליה, האי למה לך. אמ' להו, לכבוד שבת. ותסגי לך בחד. אמר להו, חד כנגד זכור וחד כנגד שמור. אמ' ליה ליבריה, בי חזה כמה חביבות מצות עליהן דישראל.

וצריך אדם לסדר שולחנו ערב שבת מבעוד יום, ויתקן את ביתו מפני כבוד השבת, כדי שלא יכנס השבת וביתו מנוול. ויהיה לו נר דלוק, ושולחן ערוך, ומטה מוצעת, ויפרוש המפה על השולחן, וישים הפת על המפה. ויפרוש מפה אחרת על הפת, כדי שתהיה הפת בין שתי מפות, כדי שלא תראה בשעת קדוש, כדי שלא תתבייש. כי בשאר ימות החול כשהוא סועד הוא מברך על הפת תחלה, אבל בסעודת שבת, בכל אחת משלש סעודות, מברכין על היין תחלה ואחר כך על הפת. לפיכך מכסין הפת במפה מפני כבודה, כדי שלא תתבייש, לפי שמברכין על היין תחלה. ויש אומרים שמכסין הפת בסעודת שבת במפה זכר למן, שהיה יורד הטל והיה יורד המן עליו והיה יורד טל אחר עליו מלמעלה, נמצא המן בין שני טללים, כפת המונחת בקופסא. והעושה כך, מלאך טוב מבקש עליו רחמים, ואין רשות לשטן לקטרג עליו. כדגרסינן בפרק כל כתבי הקדש, תניא ר' יוסי ב"ר יהודה אומר, שני מלאכי השרת מלוין לו לאדם בערב שבת מבית הכנסת לביתו, אחד טוב ואחד רע. כשיבא לביתו ומצא נרו דלוק ושולחנו ערוך ומטתו מוצעת, מלאך טוב אומר, יהי רצון לשבת אחרת יהי כך, ומלאך רע עונה אמן בעל כרחו. ואם לא מצא נרו דלוק ושולחנו ערוך ומטתו מוצאת, מלאך רע אומר, יהי רצון לשבת אחרת כך, ומלאך טוב עונה אמן על כרחו.

ומיד בבואו מבית הכנסת, יסוב על שולחנו, ויטול כוס של יין, ואומר, ויכלו השמים והארץ וכל צבאם, ויכל אלהים ביום השביעי מלאכתו אשר עשה, וישבות ביום השביעי מכל מלאכתו אשר עשה, ויברך אלהים את יום השביעי ויקדש אותו, כי בו שבת מכל מלאכתו אשר ברא אלהים לעשות. בא"י אמ"ה בורא פרי הגפן. בא"י אמ"ה אק"ב ורצה בנו, ושבת קדשו באהבה וברצון הנחילנו, זכרון למעשה בראשית, תחלה למקראי קדש, זכר ליציאת מצרים, כי בנו בחרת ואותנו קדשת מכל העמים, ושבת קדשך באהבה וברצון הנחלתנו, בא"י מקדש השבת. ואחר כך נוטל ידיו ומברך על נטילת ידים, ומברך המוציא על שתי ככרות. ואם אין לו יין יקדש על הפת. כיצד, נוטל את ידיו, ואוחז שתי ככרות בידו, ואומר ויכלו, ואו' בא"י אמ"ה אק"ב ורצה בנו וכו', עד מקדש השבת. ומברך מיד המוציא ובוצע על שתי ככרות, ואוכל. ויום שבת בסעודת שחרית או ביום טוב אומ' קדושא רבה, שהוא בא"י אמ"ה בורא פרי הגפן. ואח"כ נוטל ידיו ומברך על נטילת ידים, ומברך המוציא ובוצע על שתי ככרות, ואוכל. ואם אין לו יין, נוטל ידיו ומברך על נטילת ידים, ומברך המוציא ובוצע על שתי ככרות, ואוכל.

וכל המקדש על היין בערבי שבתות שכרו גדול מאד, כדגרסי' בב"ר זכור את יום השבת לקדשו. זכור, זכרהו על היין וקדשהו, שנאמר זכרו כיין לבנון. וגרסי' בפירקי ר' אליעזר ויברך אלהים את יום השביעי ויקדש אותו. מכאן אמרו, כל המברך על היין בערבי שבתות מאריכין לו ימיו בעולם הזה ובעולם הבא, שנא' (משלי ט, יא) כי בי ירבו ימיך, [בעולם הזה], ויוסיפו לך שנות חיים, בעולם הבא. הב"ה בירך וקידש את השבת, כ"ש ישראל שהן חייבין לקדשו. והב"ה לא די שבירך את יום השבת וקדש אותו, אלא שקדש את ישראל בזכות השבת. כדגרסינן בפ' קמא דמסכת שבת, אמ' רבה בר מחסיא אמ' רב חמא אמ' רב, הנותן מתנה לחבירו צריך להודיעו, שנא' (שמות לא, יג) כי אני ה' מקדשכם. תניא נמי הכי לדעת כי אני ה' מקדשכם. אמ' הב"ה למשה, מתנה טובה יש לי בבית גנזי, ושבת שמה, ואני רוצה ליתנה לישראל, לך והודיעם.

גדולה שבת שהיא שקולה כנגד כל המצות. דתניא שבת וע"ז כל אחת משתיהן שקולה נגד כל המצות. לפיכך העובר על שאר מצות, הרי הוא בכלל פושעי ישראל, אבל מחלל שבתות בפרהסיא, או מי שהוא עובד ע"ז, שניהם כגוים לכל דבריהם. ולא חרבה ירושלם אלא מפני שחללו בה את השבת. כדגרסי' בפרק אלו קשרים אמ' אביי, לא חרבה ירושלם אלא מפני שחיללו את השבת, שנא' (ירמיהו יז, כז) ואם לא תשמעו לי לקדש את יום השבת ולבלתי שאת משא ובוא בשערי ירושלם ביום השבת והצתי אש בשעריה ואכלה ארמנות ירושלם ולא תכבה. מאי ולא תכבה, אמ' רב נחמן בר יצחק, בשעה שאין בני אדם מצוין לכבותה. ובעון חלול שבת ישראל נמסרין בידי אומות העולם ומשתעבדין בהם. כדגרסי' במכילתא ששת ימים תעשה מלאכה, וכתי' (שמות כ, ח) ששת ימים תעבוד ועשית כל מלאכתך. כיצד יתקיימו שני כתובים הללו. אלא כשישראל עושין רצונו של מקום, מלאכתן נעשית על ידי אחרים, שנא' (שמות לה, ב) ששת ימים תעשה מלאכה, וכתי' (ישעיהו סא, ה) ובני נכר אכריכם וכורמיכם וגו', ובזמן שאין עושין רצונו, מלאכתן נעשית על ידי עצמן, שנא' (שמות כ, ח) ששת [ימים] תעבוד ועשית כל מלאכתך. ולא עוד, אלא שאויביהם משתעבדים בם, שנא' (דברים כח, מח) ועבדת את אויביך. וחילול שבתות וימים טובים בענין העונש שוה, אע"פ שהמחלל שבת חייב סקילה, מה שאין כן ביום טוב. כדגרסי' בספרי ביום הראשון שבתון וביום השביעי שבתון, ומה ענין שבת לענין מועדים, אלא ללמד שכל המחלל את המועדות כאלו חלל את השבתות, וכל המקיים את המועדות מעלין עליו כאלו קיים את השבתות.

וגרסי' בפרק ערבי פסחים אמ' רב ששת משום ר' אלעזר בן עזריה, כל המבזה את המועדות כאלו עובד ע"ז, שנא' (שמות לד, יז) אלהי מסכה לא תעשה לך, וסמיך ליה את חג המצות תשמור. ושנינו במ' אבות ר' אלעזר המודעי אומר, המחלל את הקדשים, והמבזה את המועדות, והמפר בריתו של אברהם אבינו, והמגלה פנים בתורה שלא כהלכה, והמלבין פני חבירו ברבים, אע"פ שיש בידו תשובה ומעשים טובים, אין לו חלק לעולם הבא. ופירש רש"י ז"ל המבזה את המועדות, שעושה בהם מלאכה או שנוהג בהם מנהג חול באכילה ובשתייה. וכל העושה מלאכה בשבת, ומחלל אותה, כאלו אין לו חלק באלהי ישראל, מפני שאינו למד דרכיו, שנא' (שמות כ, ח) ששת ימים תעבד ועשית כל מלאכתך, וכתיב (שמות לא, יז) כי ששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ את הים ואת כל אשר בם וינח ביום השביעי. לומר לך, למוד דרכיך מהב"ה, מה הקב"ה הקדים מה שעתיד לעשות לשבת ועשה מערב שבת, גם אתה הקדים מה שאתה עתיד לעשות לשבת ועשה אותו מערב שבת.

ר' חנינא ב"ר חנינא אומר, שלש בריאות היה עושה הב"ה, בכל יום ויום מששת ימי בראשית, ובערב שבת עשה ששה, שלשה של ערב שבת ושלשה של שבת. הקדים מה שהיה לו לעשות בשבת ועשאו בערב שבת. כיצד. ביום ראשון השמים והארץ והאור, ביום שני רקיע ומלאכים וגיהנם, ביום שלישי אילנות ודשאים וגן עדן, ביום רביעי שמש וירח וכוכבים, ביום חמישי דגים ועופות ולויתן, ביום ששי בהמה וחיה ורמש, אדם וחוה ונפשות. ומנין שברא ביום ראשון שמים וארץ והאור, שנא' (בראשית א, א) בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ, וכתי' (בראשית א, ג) ויאמר אלהים יהי אור ויהי אור. ומנין שברא המלאכים ביום שני, דכתיב (תהלים קד, ג) המקרה במים עליותיו השם עבים רכובו המהלך על כנפי רוח, וכתי' בתריה עושה מלאכיו רוחות משרתיו אש לוהט, להודיעך שביום שברא הב"ה הרקיע ברא המלאכים. ומנין שברא גיהנום ביום שני, שנא' (ישעיהו ל, לג) כי ערוך מאתמול תפתה. יש בו אתמול ואין בו שלשום. וראיה לדבר, שלא נאמר ביום שני כי טוב. ומנין שברא גן עדן ביום שלישי, שנא' (בראשית א, יא) עץ פרי עושה פרי למינו, ובגן עדן נאמר כל עץ נחמד למראה וטוב למאכל. וראיה לדבר, שכתוב בו כי טוב שני פעמים. ומנין שברא ביום רביעי שמש וירח וכוכבים, שנא' (בראשית א, טז) ויעש ה' את שני המאורות הגדולים את המאור הגדול לממשלת היום ואת המאור הקטון לממשלת הלילה ואת הכוכבים. ומנין שברא ביום חמישי דגים ועופות ולויתן, שנא' (בראשית א, כ) ויאמר אלהים ישרצו המים נפש חיה ועוף יעופף על הארץ וגו', וכתי' (בראשית א, כא) ויברא אלהים את התנינים הגדולים. ומנין שברא ביום ששי בהמה וחיה ורמש אדם וחוה, שנא' (בראשית א, כד) ויאמר אלהים תוצא הארץ נפש חיה למינה בהמה ורמש וחיתו ארץ למינה ויהי כן. ומנין שברא נפשות, שנא' (ישעיהו נז, טז) ונשמות אני עשיתי. והעולם קיים על היראה ועל השבת, וקדמו יראה ושבת לכל מעשה בראשית, וטרם כל הזהיר הב"ה לישראל על יראת שמים ועל שמירת שבת, כדגרסינן במדרש יהי אור בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ, בבראשית ירא, שבת. כיצד, את השמים ואת הארץ. את השמים, הרי יראת שמים. ואת הארץ. זש"ה איש אמו ואביו תיראו ואת שבתותי תשמרו, הרי יראת שבת.