מגיד דבריו ליעקב ל״ה

הנה זה כלל גדול שסוף כל דבר זהו תכליתו למשל כשאני רואה שנתהוו כמה דברים ואינו יודע למה רק אח"כ כשאני רואה הסוף של אותו הדבר יודע אני שהוא תכליתו וכל עיקר כוונת ענין היה רק בשביל הדבר שנעשה לבסוף. למשל שראינו במצרים שנתגלה אלהותו ית' בכבודו ובעצמו וכן נעשה נוראות על ים סוף ואיני יודע על מה עשה ה' ככה אך אח"כ כשניתנה התורה מאתו ית' אז נודע שהתגלות אלהותו ית' היה בשביל ישראל שקבלו את התורה מידו ית' בעצמו. וכן כאשר אני רואה העולמות וכל הברואים ואיני יודע תכליתם ותענוגם למה בראם אך אח"כ כאשר אני רואה ישראל בעולם יודע אני שהם התכלית של עולם ובשבילם ברא מה שברא כמ"ש בראשית בשביל ישראל שנקראו ראשית. והנה עוד נודע שכל דבר העושה איזה פעולה אזי אותו דבר חומד תמיד לעשות פעולתו כגון דרכים מבקשים ומשתוקקים כו' ר"ל דהיינו שהדרך השתוקק וחומד תמיד שילכו רבים עליו לפי שעקרו וחיותו של הדרך דהיינו הויותו וטבעו שנתהווה בשביל שילכו בה רבים ע"כ הוא משתוקק תמיד לזה וכן בטבע כ"א מי שהוא בעל רחמים וגומל חסד משתוקק תמיד מתי יבוא לידי איש כזה שאוכל לגמול לו טוב וחסד וכבר נתבאר במ"א כי זה נקרא חפץ חסד. והנה נודע שאבות הן המרכבה פי' ששרה עליהם אלהותו וכו' ואברהם הוא מדת חסד אהבה ויצחק מדת יראה ויעקב מדת רחמנות ואבות זכו שישרה עליהם מדות הנזכרים כ"א לפי מה שהמשיך על עצמו איזה מדה ובאותו מדה שנתדבק בה להש"י כן ע"י אותו המדה נתדבק בו הש"י ושרתה עליו אותו המדה של הש"י כי למשל אברהם נתדבק להש"י במדת אהבה שאהב את הש"י מאוד ע"כ שרתה עליו מדת אהבה של הש"י ועד"ז יצחק ביראה ויעקב ברחמנות שהמשיך על עצמו וע"כ היה יעקב רועה צאן לפי שהם ממשיכים על עצמן רחמנות מהרועה אותן והרועה אותן אינו יכול לסבול צערם ויעקב היה רוצה להמשיך על עצמו מדה זו ועי"ז נתדבק להש"י במדה זו ושרתה עליו מדה זו דהיינו שנעשה מרכבה לאלהות ושרה עליו הש"י במדה זו כמ"ש והנה ה' נצב עליו ושם הוי"ה הוא מדה"ר. וע"ד הפשט יאמר ע"ד מ"ש יעקב חבל נחלתו שכל או"ה הם תחת ידי שרים אבל ישראל הקב"ה מלך עליהם בעצמו וכמ"ש ה' הוא מלככם ונצב הוא לשון י"ב נציבין שהוא לשון שררה [נחסר כאן הסיום].