מגיד דבריו ליעקב ל״א

והנה המלך מצד עצמו לא היה צריך לדבר אך מצד המקבלים הוא צריך לצמצם את עצמו לקול ומקול לדיבור. הגם שהכל הוא אחדות פשוט והכל הוא המלך לבד אך הכלים הם מחולקים והכל הוא מפני המקבלים שאינם יכולין להשיג מחשבות המלך ואח"כ גם הקול לא יוכלו להשיג עד שצמצם גם הקול להמבטים לדבר. והנה האותיות שבמחשבה מלך עלאה איקרי מטעם הנ"ל. כד איהו בקסטירא דילי' וכו' דהיינו במחשבה וכד נחית דהיינו הדיבור שיוכלו העבדים להשיגו מלך זוטא איקרי כנ"ל. והנה אם היה למלך עבד חכם שיכול להשיג מחשבת המלך בוודאי היה צריך לציית מחשבתו וק"ו שהרי אנו רואין שדיבור של המלך נעשה מחשבה להעבד שמחשב תמיד לקיים אותיות ציווי המלך מכ"ש מחשבתו והנה לכאורה יש לתמוה על שמצינו תפילת צדיקים דומה לעתר שמהפכת אפילו מחשבת הש"י ע"ד מי מושל בי צדיק האיך יכול להיות הדיבור של הצדיק שיכול לעלות כ"כ עד שיעשה התהוות אחר הלא דיבור הקב"ה נעשה אצלינו בחינת חכמה המחיה אותנו כמ"ש בדבר ה' שמים נעשו.

א"כ איך יכול דיבור הצדיק להעלות כ"כ להפוך אפילו מחשבות הש"י. והתירוץ דידוע דכל התהוות שבעולם הכל נעשה על ידי חכמה כמ"ש כולם בחכמה עשית ועינינו רואות שהחכמה מקשרת יחד ומתווכת שלום אפילו בין שני דברים הפכים כמו היסודות שאלולי החכמה שביניהם לא היו יכולין אש ומים לדור יחד ואעפ"כ אנו רואין שהם מורכבים יחד והכל מפני שהחכמה בינותם. וכ"א רואה האי"ן שבחכמה ע"כ הוא אינו מתגבר על חבירו שהוא רואה שהאי"ן הוא חיותו וכתיב חכמות בחוץ תרונה תרין חכמת עלאה ותתאה. וזהו חכמות אפילו כשהן בחוץ דהיינו חכמה תתאה אעפ"כ תרונה שחכמה היא העיקר וחכמה הוא המהווה כל הדברים וכל השתנות שבעולם א"א בלא חכמה דהיינו האי"ן שעינינו רואות שמביצה אין יכול להיות אפרוח עד שמפסיד הביצה מכל וכל ויכניס רגע אחד בשער האי"ן ואח"כ יכול להיות השתנות מביצה לאפרוח ועל שם כן נקרא חכמה כ"ח מ"ה שהוא האי"ן והוא היולי של כל העולם והוא הפושטת צורה ולובשת ע"כ בה מעשה השתנות וכתיב ה' בחכמה יסד וכו' שהש"י מצמצם את עצמו ושורה בחכמה וכתיב בראשית ות"י בחוכמת' שבה ברא כל מה שברא. ועל זה נאמר בברית מנוחה יושבת בחיק המלך והיא סוכנת למלך וכו'. ר"ל התענוג והשעשועים שלו בה כביכול עד שצמצם את עצמו כביכול וד"ל. (ועוד שמעתי שהוא מהדברים המקטינין את עצמו שהיא י' ע"כ הביאה למדת צמצום). וכל הנ"ל נאמר על חכמה עלאה ואח"כ נמשך ממדריגה למדריגה עד סוף כל המדריגת ובסופם שוב נתגלה בה חכמה דהיינו י' תתאה וזו החכמה מושגת ונראה בעה"ז דהיינו צורכו של כל דבר מה שנצרך לעולמו ותענוגו וזהו חיותו והויותו של אותו דבר כנ"ל והמבין יבין. שכן בפרטות כל עולם בפ"ע שתחלתו הוא חכמתו ואח"כ בסופה נתגלה גם כן חכמה וזהו חכמה של עולם התחתון עד סוף כל המדריגות. [וזהו למעלה רי"ש חכמה עלאה למטה שי"ר חכמה תתאה] וידוע מ"ש בראשית בשביל ישראל שנקראו ראשית דהיינו שעלה לפניו ית' התענוג מן הצדיקים העתידין להיות ובשבילם נברא העולם וזהו נמלך הקב"ה בנשמותיהן. ר"ל עצם התענוג מה שיש לו מן הצדיקים מה שעושין מעשים טובים ובזה ממשיכין תענוג ושפע וחיות בכל העולמת וזהו עצם התענוג שלו כמ"ש במ"א שהתענוג הוא החיות של כל העולמות והויותן כמ"ש כולם בחכמה עשית וד"ל נמצא העולמות הם התענוג ובמה שעושין תענוג לו ית' בזה מקיימין העולמות על ידי מעשים טובים שלהם וזה מה שממשיכין לו ית' תענוג הוא נקרא תענוג העליון דהיינו חכמה עלאה ומה שממשיכין תענוג לעולם זהו חכמה התאה וזהו בין תרין צדיקים עלמא יתיב דהיינו ב' המשכות הנ"ל המשכה א' לתענוג עליון כנ"ל והב' לתענוג הב' כנ"ל כמה תתאה נמצא מ"ש בשביל ישראל וכו' ומה שת"י בחוכמתא הכל עולה בקנה א' כי חכמה הוא התענוג וישראל הם העושין התענוג קודש ישראל ראשית ותרין צדיקים הנ"ל הם תמונת תרין אתוון צדיק כפופה ופשוט הכפופה היא נוקבא שנכפפה לקבל מעלמא דדכורא. זהו יו"ד דהיינו חכמה כי כשהצדיק רוצה להתפלל ולהמשיך שפע מתחלה משתחווה דהיינו שנכפף קדם עלמא עלאה בתמונת נו"ן כפופה אך כל עצמו מתלבש ביראה דהיינו חכמה ראשית חכמה יראת ה' דהיינו שמעלה על לבו וזוכר לפני מי הוא עומד לפני מלך מלכי המלכים הקב"ה. ונופל עליו יראה גדלה אימה ובושה וזהו השראת שכינה דהיינו יראה פנימית חכמה בגין דאיהו רב ושליט ונופל עליו כ"כ יראה עד שהוא בטל ממציאות נגד המלך ונכנס לשער אי"ן שהוא חכמה יו"ד ובזה מקשר היו"ד עם הנו"ן כפופה ונעשה צדיק כפופה אך עדיין הוא בחינה יו"ד תתאה דהיינו יראה ועי"ז מוסף תענוג להש"י וזהו העצם שעשועים שבשבילה נברא העולם. כמו האב שיש לו תענוג כשהבן מבקש ממנו דבר ונותן לו. וזהו בראשית ירא בושת והכל אחד התרגום יונתן והמד' הנ"ל והצדיק כיון שנכנס בשער אי"ן כנ"ל אז מקשר את עצמו לחכמה עלאה בזה דכיון שהוא עצמו אי"ן והאי"ן אינו מתאוה לשום דבר וזהו ויקח מאבני וכו' דידוע שהאבנים הם האותיות והנה כשהצדיק מתפלל באותיות ומקשר את עצמו עד חכמה עליונה כנזכר דהיינו כשהוא כבר נכנס לשער אי"ן ומעלה על לבו שאלמלא כח הש"י שבו אז היה אפס מוחלט א"כ הכל כח הש"י והדיבור הוא העולם הדיבור של הש"י שבו נברא העולם. ועולם הדיבור נמשך מחכמה שהוא תענוג והשעשועים של הש"י מה שיש לו מן העולמות. וגם עתה הוא מדבר רק בשביל שעשועים הש"י ובזה מחזיר האותיות לשרשן דהיינו חכמה שממנו נמשכו. וזהו ויקח מאבני המקום דהיינו האותיות וישם מראשותיו דהיינו לשרשם רק בשביל תענוג המלך ובזה נתקשר הצדיק לחכמה עלאה כנ"ל ומתלבש בדיבור שלו ומכוונה הנ"ל ורצונית שלו בה ממשיך שפע ורצון העליון לחכמה וממנה ולמטה עד סוף כל המדריגות. וכשנמשך נקרא צדיק פשוטה דהיינו ץ פשוטה שנמשכת כנודע ו-י שהוא חכמה שמתקשר בה וכל הנ"ל נקרא מלך ך פשוטה הוא רצון העליון שנמשך אל ה-ל שהוא הג' קווין שלמעלה שביחידות נקרא ג היינו ה-ו שהוא המשכה ובסופה י שהוא נותן ל-ד כמ"ש ג"ד גומל דלי' אבל בעשירות נקרא ל דהיינו המשכה שבאה מלמעלה לתמונת נ שזהו ג"כ תמונת ל ואח"כ מהלמ"ד ל-מ מ-לכות. וזהו הצירוף מלך וזהו הדיבור שהי' לו עליה עד למעלה בשביל השעשועים לעילא כנ"ל. ועי"כ נמשך גם לתתא וידוע שהצדיק נקרא כל וזהו לא הכל בקימה ולא הכל וכו' דהיינו תרין צדיקים הנ"ל לא שניהם בשוה כ"א מלך בקימה דהיינו שיש לו עליה לעילא כנ"ל ושרים בהשתחוויה דהיינו המשכת לתתא דהשתחוויה היא המשכה על כן תיקנו השתחווי' לפני הש"י ודו"ק.