מגיד דבריו ליעקב א׳

אר"י לא היה צריך להתחיל התורה אלא מהחודש הזה לכם כו'. ולמה גילה להם מעשה בראשית מפני שאמרו נעשה ונשמע ע"ד שארז"ל ישראל עלו במחשבה קדימת הרצון היה בשביל שיהיו ישראל צדיקים בכל דור ודור צמצם הש"י כביכול את בהירותו כדמיון אב המצמצם את שכלו ומדבר דברי קטנות בשביל בנו הקטן. וגם כל מדות מעשה נערות נולדים בהאב שאוהב את מעשה נערות כדי שיהיה להבן תענוג ומפואר אצלו ובהקב"ה העבר והעתיד הם שוים אצלו והיה הקב"ה מתענג ממעשה הצדיקים וצמצם את עצמו צמצם נקרא חכמה כי החכמה הוא מאין תמצא ע"ד החכמה מאין תמצא והצמצום היה בשביל ישראל וגם האהבה גרמה את הצמצום. וזהו אלה תולדות יצחק יעקב אברהם הוליד וכו'.

ושמועה טובה מארץ מרחק (משלי כה,כה). ע"ד וישב יעקב בארץ דאיתא בזוהר זכי יתיר יהבין ליה נפשא כי כשנולד האדם אין בו אלא נפש הבהמות וכשמנצח את היצה"ר יהבין ליה רוחא פי' כל עולם המלאכים הם ברשותו זכה יתיר יהבין לי' נשמתא מעולם הכסא ר"ל הוא במחשבתו וכוונתו עושה כסא להקב"ה כשחושב באהבתו י"ת משרה אותו בעולם אהבה. וכן כשחושב ביראתו משרה אותו בעולם היראה וצריך האדם שלא יפסוק מחשבתו אפילו רגע אחד מהש"י ובזה משרה את הקב"ה בהם. לכך נכתוב הבארות בתורה כי השרה את הקב"ה עליהם וזהו וישב יעקב בארץ. אעפ"י שישב בארציות מגורי אביו פי' לשון אוגר בקיץ מאסף הקב"ה לתוכה.

או יאמר מגורי אביו דכל מחשבה הוא עולם שלם והם ניצוצות הקדושה ואסף אותן אל השורש. וזהו מגורי אביו פי' שאסף את אביו כביכול. וזהו פי' עיני ה' אל צדיקים פי' כדמיון הבן שעושה מעשה נערות מביא את השכל של אביו לתוך המעשים האלו כך הצדיקים עושים כביכול להקב"ה כדמות שכלם שהוא י"ת חושב מה שהם חושבין אם חושבים באהבה מביאים את הקב"ה לעולם האהבה כמ"ש בזוהר מלך אסור ברהטים ברהיטי מוחין. וזהו פירש צמצם שכינתו בין שני בדי ארון פי' כנפי ריאה השכינה והקב"ה שורה כמו שהוא מחשב ועין נקרא השכל והשכל הוא ביד הצדיקים אבל האיך זוכים למדריגה זו בחשבם שהם עפר ואינם יכולים לעשות שום מעשה בלי כחו של הקב"ה ונמצא מה שהוא עושה עושה זאת הקב"ה שאם לא הוא י"ת אינו יכול לעשות כלום. וזהו ושמועה טובה מארץ מרחק בשביל שהוא חושב מארץ שהוא ארץ מרחק א"ע מיצה"ר. וזהו ושמועה טובה תדשן עצם ע"ד שארז"ל ישראל מפרנסין לאביהן שבשמים כדמיון אדם שהוא שבע מחמת תענוג. כך הקב"ה מתענג מחמת מעשיהם של ישראל תדשן עצם כלומר מדשן ומענג את עצמיות של היכל והוא הקב"ה. וזהו פי' נעריצך פי' לשון חוזק כביכול אנו מחזיקים אותו י"ת.

האומר איני עובר לפני התיבה בצבועין אף בלבנים לא יעבור ויבואר ע"פ מ"ש וכל אשה יודעת איש למשכב זכר הרוגו, כי גם בנו נמצא נשי מדין כי הנה התורה היא תמידית בכל דור ודור. וגם היום יש נשי מדין ג"כ כי נשי לשון שכחה מדין לשון דין כי כאשר מתחיל האדם להתפלל מיד כשאומר אדני שפתי תפתח השכינה מתלבשת בו ומדברת הדיבורים וכשיהיה לו האמונה שהשכינה מדברת אלו הדבורים בודאי תפול עליו אימה ויראה וגם הקב"ה כביכול מצמצם א"ע ושורה אצלו כמ"ש מציץ מן החרכים מהאותיות שהם היכלות והוא הולך מהיכל להיכל ובכל היכל דנין אותו אם הוא ראוי ליכנס ואם היה האדם משים אל לבו שדנין אותו בעת שנפלו לו מחשבה זרה בודאי היה מתפלל בכוונה רק שהוא שוכח שדנין אותו והקליפות נק' נוק' שהיא מצפה לקבל חיות מהאדם בעשותו עבירה ח"ו כמו אשה שהיא מקבלת והקדושה נק' ג"כ אשה יראת ה' שהיא מקבלת תענוג בעשיית אדם מצוה א' אך דבקדושה יש ג"כ זכר כי הקב"ה שופע שפע בהאדם כדי שיעשה המצוה אבל הקליפה היא רק מקבלת וזה כל אשה מי שהוא רק אשה יודעת איש שמחברת א"ע לקדושה והקליפה היא המביאה המ"ז וכשנופל לו המ"ז ראוי הוא להוריק פניו מחמת בושה שהשכינה כנגדו ואלו היה עומד לפני המלך בשר ודם היה מדבר בבושה ולדבר כענין. והקב"ה מביט אל המחשבה והוא אינו חושב כענין. ובזה נעלת את המ"ז ומ"ז באה מכח העבירה שעשה ביום באה לו זה בתפילתו להזכיר אותו להעלות אותה להקב"ה. וזהו העבירה לפני הציץ לפני הבטת של הש"י לשון מציץ מן החרכים. וזהו סימן לעבירה הדרוקן. אם עשה ביום העבירה נתגלה בשעת תפילתו מ"ז כדי שיבוש ויכלום ומעלה את העבירה ואת ההרהור שהרהר דבר שטות וזהו האומר איני עובר לפני התיבה שאינו רוצה להתפלל שהמתפלל נקרא עובר לפני התיבה שהוא עולה ומעלה עמו את הדיבור בצבועים פי' מחמת המ"ז הנקרא צבועים מפני שהוא מהמדות שנפלו בשבירה והמדות נקרא צבועים שהם גוונים כידוע אף שהשבירה נקרא אף שהוא אף של הקב"ה בלבנים בבהירות הש"י לא יהא עליו עבירה (אינו מובן קצת).

העושה תפילתו עגולה סכנה ואינו מצוה. תפלתו פירש התדבקותו בהקב"ה עגולה פירש פעמים שהוא דבוק בקב"ה ופעמים אינו כמו גלגל שמתגלגל מסתמא אינו מקושר בקב"ה אינו מצוה לשון התחברות כמו צוותא. ציפן זהב ונתנו על בית אונקלי שלו פירש על בית יד מבחוץ פירש שמחזיק לומדי תורה אך מבחוץ שהכל רואים ויש לו התפארות בזה הרי זה מדת החיצונית פירש רש"י בני אדם ההולכים אחר דעתם חוץ לחכמה.