לקט יושר, חלק ב (יורה דעה) פ״ח

פ"א לקחו הגוים המצבות שרגילין להעמיד על קברו של מת לסימן, והורה כשבא האבן מן הקבר מותר לכהן ליגע בו¹ עי' סי' שס"ט ובשו"ת הרשב"א סי' תע"ו ובקונטרס מצבת משה שבסוף ס' חכ"א ס"ק י"א. אפי' לר"ת² כתובות דף ד' ע"ב ד"ה עד שיסתם. שפי' אותו אבן נקרא דופק ועיין בסמ"ג³ עשין רל"א. במצוה שיהא המת מטמא בכל האמור בפרשת חוקת כו'. וכת' באותו מצוה הנוגע בה טמא טומאת שבעה בעודה שם. משמע דוקא בעודה שם מטמא, ואותו אבן מותר בהנאה⁴ כשיטת הרשב"א בתשובה סי' רצ"ו, ועי' בד"מ סי' שס"ד סק"ב ובפרישה שם סק"ו ובשו"ת רמ"ע מפאנו סי' מ"ד ונ"ו. ועיין במסכת אהילות בפ"ב⁵ מ"ד. ונוהגין לעשות ארון שלם בניאושטט לכהן וליולדות⁶ עי' בש"ך סי' שס"ב סק"א. אבל לשאר מתים אין לארון דף התחתון, [ועושים הארון בקרקע ואח"כ נותנים בו המת ואח"כ דף העליון]. וגולגולת שלימה שאמרי' שמטמא באהל פ' ששלימה כל הראש עם עצמותיו ולא עצם המוח לחוד.⁷ עי' בר"ש פ"ב דאהלות ובתוס' בכורות ל"ז ע"ב ד"ה כדי ובדרישה סי' שס"ד סק"ה. מה שכתוב בא"ז⁸ סוף סי' תכ"ג. שאסור לילך על קברו של מת פי' לעשות לו דרך שהוא הולך תדיר בו. אבל אם הולך על הקברים לפרקים מותר, או שעשהו הדרך גוים בבית החיים מותר לילך בו תדיר. בהלכות ציצית כתבתי שלא ילך בביה"ק בטלית קטן ע"ש. וכן כתבתי שם שאין צריך להסיר טלית קטן כשהולך עם מטה של אשה. ופ"א אין לו פנאי להסיר ארבע כנפות שלו וא"ה נשא במטה של איש זקן. וזכורני כשהלך לבית החיים [כגון בערב ר"ה או כה"ג] חולץ הארבע כנפות שלו בפתח, וכשחוזר לפתח מבית החיים לובש ומברך עליו.

וזכורני כשעשה לויה למת עמד עד שאינו יכול לראות המטה של מת. [תשובה]¹ עי' תה"ד סי' רפ"ה וד"מ סי' שע"א סק"ב ובשו"ת פנים מאירות ח"ב סי' נ"ז ובשו"ת הר המור סי' כ"ז וכ"ח. כשיש מת בבית צריך הישראל לומר לכהן בלשון שהכהן סבר שעדיין הוא קיים. כגון יאמר לו שהוא גוסס כדי שילביש כהן מלבושיו וילך בנחת חוץ לבית כי גדול כבוד הבריות. אבל אם אמר הישראל בפירוש שהוא מת צריך הכהן לילך מיד חוץ לבית כשילביש רק כתנת. וזכורני שאמרתי לו שהנער גוסס ל"ע וצוה לכהנים שילכו חוץ לביתו.² ודלא כשיטת הרי"ף ובה"ג, עי' ב"י סי' ש"ע ובדרישה שם, ובש"ך סק"ד כתב שקרוב הדבר לומר שא"צ לצאת כלל מן הבית וכו' אלא שנכון להחמיר, השוה לזה ירושלמי פ"ג דנזיר ה"ה. [כת' הר"ר העבל י"צ] ואשר שאלת אם המת מונח בחדר בתוך הבית ופתח החדר סגור יפה ואין שום חלון או חור יוצאים מן החדר לתוך הבית, אי שרי לכהן ליכנס בתוך הבית. דע שלפי משמעות התלמוד מתוך ההלכה אין לאסור, אך שלא ראיתי נוהגים כך כלל. ואין נ"ל טעם המנהג לאסור משום דחיישי' שמא יש איזה חור בכותל שאין אנו יודעים. הא ודאי לא חיישי' משום דהתנא³ צ"ל דהתוס'. פ' לא יחפור⁴ ב"ב י"ט ע"ב ד"ה רקיק. וכן במרדכי⁵ סי' תקי"ב. ובהג' באשי' שם⁶ סי' י"ד. כתבו דחור שאינו עשוי בידי אדם אלא ע"י שרצים או מים שיעורו לר' יוסי כמלא ראשו של אדם ולרבא⁷ אולי צ"ל ולת"ק. כמלא אגרוף גדול אא"כ חישב עליו לתשמיש או למאור. וכה"ג פשיטא דהוה ידעי' אם יש שם חור כזה. אלא נר' טעם להמנהג משום דמסתמא לא יניחו המת בחדר אלא יוציאוהו לקבורה דרך פתח החדר לבית ומן הבית לקבר. וכה"ג הפתח טמא כדתנן בפ"ז דאהלות⁸ מ"ג. המת בבית ולו פתחים הרבה כולן טמאים משום דסוף טומאה לצאת. ובמסכת עירובין פ' הדר⁹ דף ס"ח ע"א. ובפ"ק דביצה¹⁰0 דף י' ע"א. מייתי לה להא מתניתי'. וראיתי בפי' משניות בסדר טהרות שבידי על סיפא דהא מתניתי' דמשמ' להדיא כיון שהפתח טמא אע"פ דהוא סתום, מכח דסוף טומאה לצאת כל הבית שהוא תחת האוהל עם הפתח הכל טמא¹¹1 כי"מ שהביא הר"ש בפ"ז דאהלות מ"ג. ואפשר משום הכי נוהגי' לאסור.