לקט יושר, חלק א (אורח חיים) פ״ה

וז"ל תשובת שאי' מהרי"ל זצ"ל:¹ ד' י"ד ע"א ועי' בחולין ד' ק"ג ע"ב תוס' ד"ה חלקו. כשנשברה או נאבדה אחת מן המצות, אם נאבדה נכון לאפות אחרות משום אסמכתא דג' מעישרון. ועוד דזימנין ליכא שימור גמור לשאר המצות, וצריך שימור לישה למצות, וזימנין נעשה ע"י גויות וקטנים. ואם הקילו רבותי לענין אפיקומן שהוא זכר בעלמא, לא נקל לעניין לצאת ידי מצה דאורייתא. אבל אם נשברה אחת, דנתי לפני מורי ז"ל ליקח אחת במקום השבירה, ומקצת לאפיקומן כיון דבלא"ה בוצעין אחת. ואפילו אם היית' שלישית משום הקדמת סימן אב"ג לא יאפה אחרת.² תוך סי' נ"ט. והודה מורי לדברי. מצאתי.

וראיתי שנוטל שני זיתים מרור בטיבול ראשון, ויטבול בחרוסת. ונתן לכל בני הסעודה עוד שני זיתים. ואח"כ עשה הברכה [על אכילת מרור], ואוכלים זית אחד, והזית שני מניחים עד לכריכה. וכרכו למצה השלישית והוא אכל בהסבה, כן כתב בסדרו.

[כתב] בחג המצות, ישיגו אתכם ברכות במרוצות, בני ר' קעחל וכל הנלוה אליכם שלי"ט. ואשר שאלתני על דבר אשתך שתחי' אם תתחייב באכילת מצה ומרור, אחרי שהיא רגילה להיות אנושה שקו' בל"א אומעכטיג אפילו כשהיא בריאה, וכ"ש עתה שהיתה חולה וחלושה מאד מקרוב, איכא למיחש פן תחזור ח"ו לחולי. דע כי נראה שאינה מחויבת בכהא"ג כלל. וראיה מהא דאיתא באשירי פ' מי שמתו¹ עי' ברא"ש פסחים פ"י סי' ל' שכן נהגו באשכנז ובצרפת לעשות סימנים במצות לדעת איזה היא ראשונה ואיזה שניה ושלישית וכו'. במס' ברכות דאיתא בירושלמי דר' יוחנן לא הוה מנח תפילין כל השנה רק מפיסחא לפיסחא, וכדהוה מנח הוה חייק רישא מדיבחא ועד עצרתא, פי' לפי שהיה חושש לראשו מקרירות היה ירא להניח תפילין כו', כדפי' שם באשירי. אלמא אע"ג דכתב סמ"ק דמי שאינו מניח תפילין עובר בכל יום בח' עשה אפ"ה לא חש לה ר"י משום חשש חליו. ה"ה נמי נידון דידן, ואע"ג דאיתא במרדכי פ' אלו דברים במס' ברכות דאיתא נמי בירושלמי דר' יונה כדהוה שתינא ד' כוסות הוינא חייק רישא מפסח עד עצרת, אלא לא היה מונע בשביל חיוב ד' כוסות וכ"ש בשביל מצה. ור"י נמי מנח תפילין בע"פ אע"ג דהוה חייק רישיה כדי לקיים המצוה לכה"פ פעם אחת. מ"מ נר' די"ל דוקא בכי האי גוונא דמידה דידיהו דאפשר לא היה כואב ומחליש להם כ"כ ביותר לר"י פעם אחת בשנה, וכן לר' יונה אבל מי שנפשו נעשה אנושה שקו' אומעכטיג לפעמים כה"ג לא מחייבי. וראיה מר"י כל השנה דלא [חש] לח' עשה בכל יום אל' ע"כ מדתו כך היה שאם היה מניח יותר מפ"א בשנה היה גופו אנוש והיה חושש לסכנה. ובפ' לולב הגזול² סי' ל"א. משני דהתורה דרכיה דרכי נועם, ולכך מסתמא לא צוותה לקחת חריות של דקל לכפות תמרים מפני שיש בהן קוצים המשרטים את הידים, הכי איתא התם בגמ' ופירש"י וק"ו הדברים. ולא היה לי פנאי להעתיק יותר כי השליח הלך לדרכו. הצעיר שבישראל.