לקט יושר, חלק א (אורח חיים) ע״ג

[האמוראים הלכו בעצמם לטחון]. וזכורני שהלך בעצמו לרחים ופעמים כשהיה הרחים רחוק מן העיר או שהיה הדרך מקולקל שלח אותי וצוה לראות אחר ב' דברים או ג' שכתבתי בכאן. [שלא להניח השקין של קמח זה על זה], אפילו במרתף! כן כתב המרדכי וזכורני כמדומה לי שאינו מקפיד אם עומדים השקין זה אצל זה כגון כשמשימין השקין בחביות כשעומדת. [משקה מפירות יבשים] אוסר לשתות בפסח משום שנותנים בהם טעם בפסח. אבל אם שפכו המים קודם הפסח מן הפירות אז מותרין המשקין ששפכו קודם פסח. ובשמיני של פסח מותר המשקה שעדיין על הפירות יבשים. והגוי המסיח לפי תומו זה הפירות היו יבשים מעצמו, או אמר בשביל זה הפירות נתחמם התנור, ולא נאפה פת באותו פעם בתנור, אז מותר בפסח לשתות אותו משקין, אע"פ שעדיין על הפירות. [שמן חמאה] שנותנות בהם הנשים לחם או קמח כדי שיהא צלול בשעת שירתיחו, אסור להשהותו בביתו, אבל אם מסננים השמן מותר להשהותו. מיני מרקחת שקו' קופיט אסור להשהותו בביתו כגון העוגות העבות משום דנראה כמו לחם. אבל דבר שהוא דק מנוסה¹ עי' תה"ד סי' קי"ח ופסקים וכתבים סי' קמ"ח. כגון אובר צוגן ערבייש או עניש קופיט מותר להשהותו² מכוסה. כן הורה מהר"ר שלום ז"ל, אבל הוא אוסר בסתם כל מיני מרקחת משום קמח. ומותר ליתנם לגוי במתנה אע"פ שיודע הישראל שהגוי יתנהו לו אחר הפסח. לשנה אחרת אמר אפילו חמץ גמור מותר להשהותו בזה העניין. כתב בספרו³ עי' תה"ד סי' קי"ט. שיתן לגוי חמץ במתנה גמורה בדבר מועט בלי שום תנאי, [וכן מצאתי בא"ח בסמן תמח]

[והורה מותר להשהות בביתו מיני מרקחת שקו' שריעוט¹ תה"ד סי' ק"ך. ובארצי קינטפיטרין וארץ, אבל לא תאנים]. אפילו העלין המניחין אצל התאנים שקו' לורבר בלעטר, אסור להשהותם אפילו אם מכבסים העלין במים להסיר הקמח[. וענבים יבשים וגם שקדים אמר המנהג לאכלם קודם הפסח אגב תאנים. אבל שקדים הגדלים בארצו כשהיו בקליפתן לקח אותן שקדים לחרוסת].

[כתב שאירי] שלומך יסגא לחדא אהו' עמי' מהר"ר אייזיק ס"ל יצ"ו. אשר שאלתני אם יש להתיר הצוקר לאוכלו בפסח משום שאחר שנדרש ונחקר הדבר מן האומנים שאין לחשבו כלל לתערובת קמח. וגם באותן קנים או גרעינים, שמחפים אותו בלישת הצוקר אין לחוש בהן לתערובת קמח, לפי דעתך היה להתיר ג"כ אותן המינין. דע לך כי אותן המינין כבר חמרתי [החמרתי] לאסור אותו אפילו להשהות' בפסח, מפני חשש תערובות קמח סלת, שאנו מחזיקים¹ טריעוט. אותו קמח לחמץ גמור, מפני הלתיתה, ואין משהין אותו כלל בפסח בכל גבולנו. וכן שמעתי מבחור אחד הח"ר הירץ כהן שהרב הגדול מהר"י מולין ז"ל² עי' בתה"ד סי' קי"ט. אסר אותן המינין להשהות. אמנם כמדומה שנהגו העולם היתר להשהותם, ואני הנהגתי לתת מן הבית לגוי. וגם אני שמעתי מרוכל אחד שהביא אותן המינין לניאושטט ומכר אותן בחצר בית הכנסת, והיה מתפאר להשביח מקחו, ואמר קנו ממני אלו המינין ברורין הן, ואין בהן זיוף! אלמא דאיכא למיחש לזיוף, ונראה דיותר יש לחוש באלו המינין מבצוקר עצמו, לפי שלשין הצוקר כדי להדביקן בחפוייו. ונקל הרבה לערב בו קמח, שיתדבק בו, ועל הצוקר עצמו אינני מחמיר כלל להשהותו. אמנם לאוכלו קשה עלי להכניס ראשי ולהתיר דבר שנתפשט בכל מקום לאיסור. ואפילו לפי הדרישה והחקירה שאין בו חשש, וראיה מתאנים דכתב בהג' במיימוני³ בשו"ת סי' כ"ה. שנחקר ונדרש מחכמים יראים הי"ז שאין בהן חשש, אעפ"כ אנו נוהגין בהן איסור. ואפילו בענבים דקים שרגילין להיות מונחים אצלם נוהגין לאוסר' ובההיא הג' גופה מסיק דהחדל לא הפסיד, ונראה משום אל תטוש וגו'. אמנם עיין בדרשות קרובי השר זצ"ל⁴ פ"ז מה' חו"מ סק"י. תמצא שלמדן אחד הח"ר זנוויל הי' שמו, הביא עמו צוקר לניאושטט, והאכילו להשר וליתר הלומדים. כי אמר שהביאו מקונדי וידע בו שלא נתערב כלל, אכן כמדומה לי שהיה ביום אחרון של פסח. גם שמעתי בווינא שהישיש מה"ר מאיר ס"ל ז"ל התיר פעם לקרובי הר' פעוטל ז"ל לאכל צוקר בפסח, ואמנם היה חולה שאין בו סכנה. ולפי דעתי מהר"א קלוזנר ז"ל לא רצה להתיר ולרעהו בנ' וכנ' עמי' הקטן והצעיר שבישראל. [ואמר שאסור לאכול שקדים וענבים יבשים שקו' בל"א וועלש ווינברלן, משום דהחנוני מניחם אצל תאנים. בשנת רי"ח אמר שאסור להשהותו בביתו. ושאלתי לו לפי זה האיך מותר לאכול תפוחים בפסח משום דהחנווני שקור' בראונגרין מניחם אצל קמח? ואמר שלא הוי שכיח, אבל ענבים יבשים גדולים שקו' ראזיין מותר לאוכלם בפסח].