כל בו צ״ד

צד. דין פדיון הבן

הנושא אשה שלא ילדה מעולם אף ע״פ שהיו לו כמה בנים מאשה אחרת וילדה לו זכר לאחר שלשים יום ללידתו חייב לפדותו מן הכהן בארבע סלעי׳ שהדבר תלוי בפטר רחם. ואמרו רז״ל שאם עברו שלשים יום ולא פדאו חייב להוסיף חומש. כ״מ.

המפלת דבר שאמו טמאה לידה הבא אחריו פטור. וכן הנושא כהנת או לויה בנה פטור ואין צריך לומ׳ כהנים ולוים שהרי פטרו בכורי ישראל במדבר. ואין האשה חייבת לפדו׳ את בנה אבל אם עבר האב ולא פדאו כשיגדל פודה את עצמו.

היה הוא לפדות ובנו לפדות יפדה עצמו תחלה ואחר כך יפדה את בנו. ואם אין אלא פדיון האחד האב פודה את עצמו.

הפודה את בנו מברך אשר קדשנו במצותיו וציונו על פדיון הבן: ושהחיינו. ואחר כך נותן הפדיון לכהן. ואם פודה את עצמו מברך על פדיון הבכו׳.

מצוה זאת נוהגת בכל מקום ובכל זמן.

ופודה אותו בה׳ סלעים בין בכסף בין במטלטלין שגופן ממון לענין שקלי׳. והסלעים הם כף דינר של כסף אבל לא יפדה אותו בקרקעות ולא בעבדים ושטרות ואם פדהו בהן אינו פדוי.

כתב לכהן שהוא חייב לו ה׳ סלעים אינו פדוי. רצה הכהן להחזיר לו הפדיון או שיפרש ונתן לו על מנת להחזי׳ פדוי אבל לא יתן ודעתו שיחזיר בלתי תנאי שאם לא נתן לו במתנה גמורה אם החזירן לו הכהן אינו פדוי.

מי שהורתו שלא בקדושה ולידתו בקדושה חייב לפדות שהרי פטרו רחם בישראל. החלל שמת אביו בתוך שלשים יום חייב שהרי לא זכה אביו בפדיונו. לויה המעוברת מן הגוי בנה חייב שהרי נפסלה לכהונה בבעילת הגוי.

הפודה את בנו תוך שלשים יום אם אמר לו מעכשו אינו פדוי ואם אמר לו לאחר שלשים יום פדוי ואע״פ שאין המעות קיימין לאחר שלשים יום. מת האב בתוך שלשים יום הרי הבן בחזקה שלא נפדה וחייב לפדות עצמו כשיגדל. מת לאחר שלשים יום הרי הבן בחזקת נפדה עד שיודיעוהו שלא נפדה. מת הבן בתוך שלשים יום או שנעשה טרפה אינו חייב. מת לאחר שלשים יום חייב ליתן פדיונו לכהן.

מי שהוא ספק אם הוא חייב בפדיה אם לאו פטור שהוציא מחברו עליו הראיה.

מת האב קודם שיפד׳ בנו בין בתוך שלשים בין לאחר שלשים נכסי האב חייבין החמש סלעים בין שחלקו האחין בין שלא חלקו לפי שחוב זה לכהן עלה נכסים.

כתב הר״ף ז״ל ונהגו העולם לתת הבכור ליד כהן ואחר כך פודהו. מיהו אין צריך כי אפילו בעיר אחרת שאין הבכור שם יכול לפדותו עכ״ל.

ונהגו רבותינו הגאונים ז״ל המקיימין מצות כהנה והנזהרים בה כשהן פודין בכור פטר רחם מביאין לו כוס של יין והדס ומברכין בפ״ה ובורא עצי בשמים ואחר כך מברכין כנוסח זה ברוך אתה ה׳ אלהינו מלך העולם אשר קדש עובר במעי אמו ולארבעים יום חלק אבריו מאתים וארבעים וח׳ אברים ואחר כך נפח בו נשמה שנאמר ויפח באפיו נשמת חיים. עור ובשר הלבישו ובעצמות וגידין סככו שנ׳ עור ובשר תלבישני ובעצמות וגידין תסוככני וצוה לו מאכל ומשתה דבש וחלב להתענג בו וזמן לו שני מלאכי השרת לשומרו בתיך מעי אמו כמו שכתו׳ חיים וחסד עשית עמדי ופקדתך שמרה רוחי. אביו אומר זה בני בכורי וזהו ראשית אוני פי שנים ראוי לתת לו כמו שכתוב בתור׳ לתת לו פי שנים בכל אשר ימצא לו כי הוא ראשית אונו לו משפט הבכורה. ואמו אומרת זה בני בכורי שפתח בו הקדוש ברוך הוא דלתי בטני ה׳ סלעים נתחייבנו לכהן לפדותו ממנו שכך היא גזרת המלך שנאמר אך פדה תפדה את נפש האדם. ונאמר ופדוייו מבן חדש תפדה ונאמ׳ ולקחת חמשת שקלים לגלגלת יהי רצון מלפניך ה׳ אלהי השמים שכשם שזכה לפדיון כן תזכהו לתחמ״ט ברוך אתה ה׳ מקדש ישראל בפדיון בכורות.

והאב אומר בכלל הברכה וכל בכור בני אפדה וכל בכור אדם בבניך תפדה.

ואומר הכהן אל האב אי זה חביב לך בנך או חמש סלעים הללו ואומ׳ האב בני ומיד נוטל הכהן הדינרים ומוליכן בידו אצל ראש הבן ואומר עליו זה תחת זה זה תמורת זה זה חליפי זה זה מחולל על זה יצא זה לכהן ויכנס הבן לתורה ולחופה ולמעשים טובים.

וישים הכהן ימינו על ראש הבן ויברכנו כפי אשר תשיג לשונו לברך בפסוקים כגון יברכך יאר ישא. כי אורך ימים ושנות חיים וכו׳ והדומה לאלו.

ונוטל הכהן המעות והולך לשלום: