כל בו ט״ו

טו. דין המזמורים שאומרים אחר קדושה

וכתב הר״ם ז״ל נהגו במקצת מקומות לקרא בכל יום אחר תחנונים אלו השיר שהלוים היו אומרים בבית המקדש באות היום. וקורין לדוד אליך ה׳ ויש בו אלפא ביתא בתחלת הפסוקים ולא תמצא הב׳ והוי״ו והק׳ במזמור וזהו בוקה לשון בוקה ומבולקה כלומר האומרו לא תהא תפלתו בוקה אך הצור ישמענה. ויש אומרים גם כן תפלה לדוד הטה וכו׳. ויש קורין אין כאלהינו. וקורין אמר רבי אלעזר וכו׳.

ועתה אבאר טעם השיר שהיו אומרים בכל יום למה. בראשון היו אומרים לה׳ הארץ ומלואה על שם שקנה שמים וארץ שנאמר קונה שמים וארץ ובראה בראשון והקנה אותה לבני אדם שנאמר והארץ נתן לבני אדם והוא שליט על כל ברואי עולמו שנאמר תבל ויושבי בה. בשני היו אומרים גדול ה׳ ומהולל מאד בעיר אלהינו על שם ביום שני חלק מעשיו שנאמר ויהי מבדיל בין מים למים כך חלק העולם ובחר בירושלם ונקראת עיר אלהינו. בשלישי היו אומרים אלהים נצב בעדת אל על שם שגלה הארץ בחכמתו שנאמר ותרא׳ היבשה והכינה לעדתו על מנת שיקבלו תורתו ומשפטיו שנאמר אם לא בריתי יומם ולילה וכו׳. רביעי חמישי ששי פשוטים הם על מה היו אומרים אותם על מעשיו של הקדוש ברוך הוא ית׳.

בשבת היו אומרים מזמור שיר ליום השבת כלומר ליום שכלו שבת פירוש שעתיד להיות כלו שבת כלומר חרבן אלף שנה שהוא יומו של הקדוש ברוך הוא ואחר כך תחיית המתים. אמר רבי נחמיה מה ראו לחלק בין הפרקים הללו כלומר ששה ימים על שם מעשיו ויום שביעי ליום שכולו שבת ואף יום שבת על שם מעשיו הוכנה השיר. וכן פירושה מזמור שיר ליום השבת על שם ששבת שנאמר כי בו שבת.