ישמח משה, תולדות כ״ו

ויאמר בא אחיך במרמה ויקח ברכתך (בראשית כז לה). יש לפרש בהקדים להבין מה שנאמר (עובדיה סי' א' י) מחמס אחיך יעקב תכסך בושה ונכרת לעולם. כי הנה אמרו רז"ל (מגילה דף ט"ז.) על ישראל כשהן עולין, עולין עד לשמים, וכשהן יורדין, יורדין עד לעפר. נ"ל הכונה, דהנה הפשוט קשה מהפסוק (תהלים לז כד) כי יפול לא יוטל כי ה' סומך ידו, וסומך ה' לכל הנפלים (תהלים קמה יד), וח"ו שיניחם השי"ת ליפול כל כך, ואפילו בשעת כעסו זוכר הרחמים. אבל הענין הוא דנודע מהרמב"ם ז"ל דמלאכי אלהים עולים ויורדים בו (בראשית כח יב), עולין ענין א', ויורדין ענין א'. ופירשו מפרשיו דכשהן מסתכלין כלפי מעלה מהם ומתדבקין בסיבתן ומקבלין שפען וחיותן, יקראו עולין. וכשהם מסתכלין כלפי מטה להשפיע במסובבין מהן, יקראו יורדין והבן זה. והנה ידוע דגבוה מעל גבוה הכל בערך אחד ובמצב אחד, וכמו שבעולם השפל יש ארץ ושמים וביניהם ד' יסודות, ככה בעולם הגבוה מעל גבוה יש ד' יסודות חסד גבורה תפארת ומלכות כנודע. ונ"ל שהז' רקיעין הם הז' מקיפין, מקיף הראשון שבכתר מג' ראשונות שבו לז' תחתונות שבו עצמו. מקיף הב' מז' תחתונות שבו, לג' ראשונות שבחכמה. מקיף הג' מג' ראשונות שבחכמה, לז' תחתונות שבו. מקיף הד' מז' תחתונות שבחכמה, לג' ראשונות שבבינה. מקיף הה' מג' ראשונות שבבינה, לז' תחתונות שבו. מקיף הו' מז' תחתונות שבבינה, לו' קצוות. מקיף הזק מו' קצוות למלכות. והנה הז' רקיעין בכללן נקראו שמים, ולכך שמים הוא לשון רבים. ועל פי זה יובן כשהן עולין, ר"ל שמדבקין עצמן בסיבתן ומקבלין שפען וחיותן, עולים עד לשמים דייקא ועד בכלל, כמו מיום הראשון עד יום השביעי (שמות יב טו) והבן, והיינו שישראל עולין עד לכתר. וכשהן יורדין כנ"ל שהם משפיעין, יורדין עד לעפר היינו שהם משפיעין בכל המדריגות גם בהמדריגה הפחותה והשפילה, כידוע דהעפר הוא יסוד התחתון, דהמרכז הוא התחתון, דכל יסוד מקיף לחבירו והבן, רק שלקיום העולם נשתנה באמרו ית"ש יקוו המים (בראשית א ט) והבן. ולו חכמו ישכילו זאת האומות היו דבקין בסיבתן שהם ישראל, דהלא הבריאה לא היה רק בשביל ישראל (ויק"ר ל"ו ד'), והם עלו רק כדרך המוץ העולה עם התבואה. נמצא ישראל הם סיבת הווייתן וסיבת קיומן, שהם מקבלים כל שפע חיותן על ידי ישראל, וכל אומות העולם ראוי להם לכבד ולרומם ולנשא את ישראל, והוא בכלל כיבוד אב ואם שהשורש הוא שראוי לכבד לסיבתו, כי האב והאם הם סיבה לנולדים מהם, ונמצא כל ההתפארות של עשו הרשע היה במה שכיבד לאביו. והנה במה שרצה להרוג את יעקב שהיא סבתו, דודאי לא עביד קב"ה ניסא לשקרי ולרשיעי, לפקוד עקר ועקרה בשביל עשו הרשע, ובודאי כל עיקר הנס היה רק בשביל יעקב, רק ממילא כיון שנפסק העקרות יצא גם עשו לשאוב הזוהמא. ונמצא יעקב סיבת הויה לעשו ומחויב לכבדו והוא ממש כיבוד אב, והוא לא כן עשה, ובזה ניטל תפארתו שקיים כיבוד אב, וראוי היה לו לידע דבר זה שיעקב הוא סבתו, דהרי ידע מצדקת יעקב ומרשעת עצמו, וכבר ידע ושמע בודאי שאביו ואמו נפקדו על ידי נס, וראוי היה לו לידע שהנס לא היה בשביל רשע כמותו, והבן. והיינו מחמס אחיך יעקב תכסך בושה, שניטל עדי תפארתך ונכרת לעולם שלא נשאר לך אחיזה בקדושה, והבן. ועל פי זה נ"ל ביאור אמרם (ב"ב דף קכ"ג ע"ב) אין בני עשו נופלין אלא ביד בניה של רחל, כי עשו ראוי ליפול ביד ישראל מטעם זה, והן מצד שמצירין לישראל שהן גם כן סיבת הוייתן וקיומן. אך בני לאה יש להם גם כן עון זה, דהרי נשואי לאה היה רק על ידי רחל, כי לא רצה יעקב לישא מבנות לבן רק את רחל, ואף על פי כן בגדו בני לאה ביוסף, הגם שמכל מקום אינו דומה, שרק אמו היתה סיבת הויתן אבל לא הוא, וגם היא לא היתה רק סיבת הויה ולא סיבת הקיום, מכל מקום הם פגמו בסוג זה, ולכך אין להם כח כל כך למשול מטעם זה, אבל ביד בניה של רחל בודאי נופלין, והבן זה. ועיין במסכת סנהדרין (דף ט"ו ע"ב) דעל כיבוד אב ואם בני נח אינם מצווין, וכשמקיים הוי אינו מצווה ועושה, ומקיים רק מצד השכל, ואם כן ראוי לקיים כל מה שהשכל מחייב בזה, ואם אינו מקיים הרי איגלאי מילתא שאינו באמת רק לרמאות, וכן היה כמו שפירש בעקידה על פסוק (בראשית כז מא) יקרבו ימי אבל אבי, והבן. והנה יצחק אמר לו לעשו שא נא כליך וגו' (בראשית כז ג), והיינו לזכותו בברכה על ידי מצות כיבוד שיקיים, ובשעה שבירך את יעקב הרגיש שהברכות יהיה חלין על המתברך כנ"ל, לכך כשבא עשו ואמר יקום אבי וגו' (בראשית כז לא), חרד חרדה גדולה ואמר מי איפוא וגו' (בראשית כז לג), ועיקר החרדה גם ברוך יהיה, ר"ל שגם שעשה במרמה, מכל מקום הרגיש שברוך יהיה, ותמה שיועיל רמאות בענין האלקי, ואחר כך נתוודע לו ברוח הקודש שהוא משום שהכיבוד אב שעושה עשו, הוא רק מרמה, ולזה היה יכול ליקח ברכתו. והיינו ויאמר בא אחיך במרמה, ר"ל על ידי המרמה שאתה עושה הוא בא בטענה, כמו שפירשו במדרש (תנחומא בשלח סי' כ"ה) ויבא עמלק (שמות יז ח), לפי שבטלו ישראל מדברי תורה וכו', ר"ל שהוא בא בטענה, אף כאן על ידי המרמה הוא בא בטענה ויקח ברכתך, והבן.