ישמח משה, תולדות י״ח

ויאמר אבימלך אל יצחק לך מעמנו כי עצמת ממנו מאד (בראשית כו טז), ואחר כך (בראשית כו כו-כח) ואבימלך הלך אליו וגו', (בראשית כו כז) ויאמר אליהם יצחק מדוע באתם אלי, (בראשית כו כח) ויאמרו ראה ראינו כי היה ה' עמך וגו'. ואכתי צריך להבין בתחילה מאי קסברי באמרם אליו לך מעמנו, ולבסוף מאי קא סברי. ומה ראה ראינו כפל לשון. והנ"ל בהקדים מה שפירש רש"י בפסוק (בראשית כו יב) ויזרע יצחק בארץ ההוא וכו' (ד"ה מאה), ומה שפירשתי אני בו, על פי מה שפירשתי בפסוק (קהלת א יח) יוסיף דעת יוסיף מכאוב כמבואר למעלה, ועל פי זה יש לפרש (שבת דף קי"ט, ע"א, דברים יד כב) עשר, בשביל שתתעשר, כי אמרו (אבות פ"א מט"ז) ואל תרבה לעשר אומדות, ואין מפרישין אלא במדה ומנין ומשקל, ושלא תאמר שיגרע הברכה מחמת המדידה, לזה אמר עשר בשביל שתתעשר. ועל פי זה יתבאר הפסוק (מלאכי ג' י) הביאו כל המעשר אל בית האוצר ובחנוני נא בזאת אם לא אפתח דייקא בעצמי והריקותי לכם ברכה דייקא עד בלי די, כי ברכתו אין סוף, ושאר ברכות אינם רק בכדי שהדעת טועה. והנה הם שפטו בשכלם כי ראו שבשנה ההוא היה להם רעב, ויצחק נתברך כל כך, חשבו שעל ידי יצחק הם נענשים, כמאמר הצרפת לאליהו כי באת אלי להזכיר עוני (מלכים א' יז יח), והוא נתברך על ידן, מאחר שנראין מעשיו נגדן, והבן. ועיין במ"ש ביערות דבש (ריש חלק ב' דף ע"א וע"ב) על הירושלמי (שבת פ"ב ה"ו) בהשפטו יצא רשע (תהלים קט ז), יצא צדיק אין כתיב כאן, אלא יצא רשע, מכאן שהשטן מקטרג בשעת הסכנה. והדבר תמוה דוד שקלל שונאיו, איך יאמר בהשפטו יצא צדיק. אבל הענין הוא על פי מ"ש (ר"ה ח' ע"ב) מלך נכנס תחלה מקמי דליפוש חרון, אף מזה נלמד דיותר טוב שיהיה צדיק נידון תחילה ורשע אחריו. אך יש סברא להיפך, דיותר טוב שיהיה הרשע נידון תחילה, דבערכו לא יהיה נתפס בעונו, מה שאין כן בצדיק נידון תחילה, על דרך שאמרה האשה צרפית לאליהו כי באת אלי וגו'. ומכל מקום באמת יותר טוב שיהיה צדיק נידון תחילה מקמיה דליפוש וכו', דהשטן מקטרג בשעת הסכנה. והן הן דברי הירושלמי בהשפטו יצא צדיק תחילה, ובערכו יהיה נפקד עון הרשע לא אמר, אלא יצא רשע תחילה ויהיה נפיש ריתחא והשטן מקטרג מכאן וכו'. אבל עוד יש לפרש הא דמלך נכנס תחילה מקמיה דליפוש ריתחא, דאם המלך יוצא זכאי, זכותו מגין על כל העם, ואם יצא חייב, יש להם התנצלות כי ראו מנהיגם חטא ולכך חטאו, אם כן בממה נפשך הם מנוצלים, עד כאן דברי היערות דבש. והנה באמרם לך מעמנו כי עצמת ממנו מאד יוכלל הכל, דכוונתם כי עצמת בנכסין, הוא ממנו בסיבתינו מחמת שנראין מעשיך לנגד מעשינו הם חשובין, וגם כן כונתם כי נאמר (יואל ב יא) ועצום עושי דברו, והיינו כי עצמת במעשים ממנו מאד, על כן לך מעמנו כי אנחנו נענשים על ידך. וגם כן כיוונו על פי מ"ש באמרם ז"ל (שבת נ"ה ע"א) הללו צדיקים גמורים והללו וכו', על פי מ"ש בנזר הקודש דהא דהצדיק מגין על דורו, היינו בשביל עצמו שלא יספה גם הוא בעונם ח"ו, כדאמרינן (ב"ק ס' ע"א) משניתן רשות וכו' אינו מבחין, והיינו דוקא בצדיק שאינו גמור, אבל בצדיק גמור דאף משניתן רשות למשחית הוא מבחין, כדאמרינן בפרק קמא דע"ז (ד' ע"א), אם כן אינו מגין על רשעים גמורים שנתמלא סאתם, וכמבואר כל זאת למעלה בדברינו (ריש פרשת נח), עיין שם. והיינו שאמרו עצמת ממנו מאד דייקא, אם כן אין זכותך מגין עלינו. והנה כאשר הלך מאתם, ראו כי אף על פי כן טוב לו, ולהם רע עוד יותר, כמבואר בתרגום יונתן וז"ל: דבזכותך הוות לן כל טבתא, וכדו נפקת מן ארעין, יבישי בירין ואילנא לא עבדו פירין, אז הבינו כי אדרבה היה טוב ישיבתו בתוכם תחילה, כי בודאי היה נידון תחילה דלא ליפוש ריתחא כי השי"ת אהבו, אם כן היה גם כן קצת הגנה. ועוד כי ידוע במקום השראת שכינה, שם הברכה שורה שנאמר (שמות כ כא) אבא אליך וברכתיך, והבינו כי השי"ת היה עמו ועל כן נתברך שלא כדרך הטבע, וממילא דהיה הן שותין מתמציתו על כל פנים, כי במקומן היה שורה. ועל כן אמרו ראה ראינו, ראה מקודם וגם ראינו עכשיו והבננו שאינו כמו שחשבנו, רק כי היה ה' עמך במקומינו, ור"ל כיון שאתה היית שם, גם ה' היה שמה, ומדויק תיבת היה ודוק היטב, ועל כן עיקר הברכה היה אצלך, ועל כל פנים קצת ברכה היה גם כן עלינו, וכמ"ש התרגום יונתן דבזכותך הוות לנו כל טבתא, ולכאורה היא תמוה דהיכן מבואר זה בפסוק, ולפי מ"ש אתי שפיר, והבן.