ישמח משה, שמיני ו׳

וכל בית ישראל יבכו וגו' (ויקרא י ו). יש להבין הטעם בזה, ועיין רש"י (ד"ה ואחיכם). עוד יש להבין כי התורה משבחת את אהרן במה ששתק, אם כן יש תימה גדולה על אדונינו דוד המלך ע"ה רגל הרביעי שבמרכבה, איך התמרמר כל כך על מיתת אבשלום בנו (שמואל ב' יט א), ואיך לא לימד קל וחומר מאהרן שנאמר בו (ויקרא י ג) וידום על מיתת שני בניו הצדיקים הגדולים נדב ואביהו, ואיך בכה הוא על אבשלום בן סורר ומורה, ומגלה עריות שבא על פלגשי אביו, ושופך דמים. והנ"ל בזה, כי הנה כבר ביארתי בכמה דרושים שאין להתאונן על שום דבר, רק לקבל באהבה ואין להתאונן רק על חטאו, כי לא חשיד קב"ה דעביד דינא בלא דינא. והנה כזה ראוי לאב להתאונן על מיתת בנו, ואם מת בנו בחטא אביו, מתאונן על חטאיו וזה היא תשובה על החטא. ואם מת בחטא עצמו, יש לו להתאונן על חטא בנו ומועיל לבנו, כמו שהיה בדוד דאסקיה לבנו משבעה מדורי גהינם כמו שאמרו רז"ל (סוטה דף יו"ד (י' ע"ב). מה שאין כן בנדב ואביהו שמבואר במפרשים שלא היו בני עשרים, עיין בנחלת יעקב פרשת אחרי, עיין שם. והנה זה ודאי דהיו בני י"ג, דאם לא כן קטן פסול לעבודה, ואם כן הרי מבואר בדברי רז"ל דלמעלה אין עונשין בפחות מעשרים, ואם כן בודאי דלא מתו בעון עצמן, וגם מבואר דלא מתו בעון אביהם, דהא כשנעשה בן י"ג אביו מברך שפטרני מעונשו, ואם יוצא מרשותו לענין דאין האב נענש עליו, הוא הדין לענין דאין חטא האב חל עליו דידיעת הפכים בשוה, אלא ודאי דמתו בעון הכלל כדרך הצדיקים. לכך אמר כל בית ישראל יבכו, דכולם שווין בסיבה הגורם והבן, ולכך וידום אהרן היינו בפרטיות בפני עצמו, דאם כן הוי כמהרהר אחר מדותיו יתברך, כיון שלא היה לו לתלות בענין הפרט בו או בבניו, והבן.