ישמח משה, שמות כ״ז

ויאמר ה' אל משה במדין לך שוב מצרים כי מתו כל האנשים המבקשים את נפשיך וגו' (שמות ד יט). ואיתא בנדרים (דף ס"ד ע"ב) דהאי מתו, היינו שירדו מנכסיהן (וכן הוא דף ז' ע"ב), וכתב הר"ן שם דעל כרחך לא מתו ממש, דכל היכי דכתיב ניצים ונצבים אינן אלא דתן ואבירם (נדרים ס"ד ע"ב), ואינהו הוי במחלקותו של קרח, אלא מפני שהענו אמר כי מתו, וליכא למימר שהיו מצורעין, דהא כתיב (במדבר טז כז) יצאו נצבים וגו', (דברים יא ו) בקרב כל ישראל, ואם היו מצורעין היו משולחין מן המחנה, וליכא למימר שנתרפאו במתן תורה (במ"ר פ"ז א'), דהא איתא (במ"ר פ"ז א') שחזרו למומן במעשה העגל, עד כאן דבריו. וכן כתב הרא"ש וכן כתבו התוספת בע"ז (ה' ע"א, ד"ה אלא), והקשה בשאילת שלום על השאילתות פרשת מצורע בשם מהר"ש סקוטי, הא איתא במשנה דנגעים (פ"ז מ"א) אלו בהרות טהורות, שהיו בו קודם מתן תורה, ואם כן אף אם היו מצורעים בעודם במצרים, אפילו הכי במעשה דקרח שהיא לאחר מתן תורה, אין צריך שילוח. והנה בשאילת שלום רצה לומר דהא כל המומין נתרפאו במתן תורה, אך כשחטאו בעגל חזרו, ואם כן הוי נגע חדשה. אך דחי לה, דאם כן האי דינא דמתניתין היכי משכחת לה, הא נתרפאו בשעת מתן תורה ומה שחזרה הוי נגע חדשה, אלא על כרחך צריך לומר דאין דין נגע חדשה לאלו שחזרו, ואם כן הדרא קושיא לדוכתיה.

ונ"ל לישב הכל, דבאמת אם נסתלקה מכל וכל ואחר כך חזרה, ודאי דיש לה דין נגע חדשה, ולא מסתבר כלל לומר שיהיה לה דין נגע הישנה, רק האי דמתניתין ודאי משכחת שפיר, דהא ידוע דיסורין באים על עון כמבואר (במסכת ברכות דף ה' ע"א) אם רואה שיסורין באים עליו יפשפש במעשיו, ובשבת (דף נ"ה ע"א) דיש יסורין של אהבה, פירש רש"י (ד"ה יסורין) דהקב"ה מיסרן בלא שום עון כדי להרבות שכרן לעולם הבא. והנה מסתבר דמה שבא מחמת עון, נתרפא במתן תורה דאז נמחל הכל, אבל מה שהוא מחמת אהבה, מהיכי תיתי יגרע אהבתו ויתרפא, וזה נכון. והנה איתא במסכת ברכות (שם (ה') ע"ב) אמר ר' יוחנן נגעים ובנים אינם יסורין של אהבה, ומקשה עליו והא אמר ר' יוחנן כל מי שיש בו אחד מד' מראות נגעים, אינן אלא מזבח כפרה וכו'. ואיבעית אימא הא לן והא להו, ופירשו רש"י (ד"ה הא) ותוספת (ד"ה הא) דלבני ארץ ישראל שטעון שילוח, לא הוי יסורין של אהבה, ובבבל שאין טעון שילוח הוי יסורין של אהבה ודאי, אם כן לפי זה לא נתרפאו, ושייך שפיר דינא דמתניתין. ונ"ל ברור שזה הטעם שאמרה תורה (ויקרא יג ב) אדם כי יהיה בעור בשרו, ולא שכבר היה קודם מתן תורה, דהיינו שהנגע בא אז מחמת אהבה, על כן לא יתכן שיטמא. ונחזור לענינינו דלכך לא נתרפאו, משום דהם נתהוו וקיימין על ידי אהבה, אם כן לפי זה בדתן ואבירם אם נימא דנצטרעו, ודאי לא מחמת אהבה היה דהא רשעים הם, רק היה כדי שלא יוכלו לבא אל המלך להלשין על משה דאין מצורע בא לפני המלך, אם כן הם ודאי נתרפאו במתן תורה, וכשחטאו בעגל חזרו, אם כן הוי נגע חדשה, ואיך אמר אחר כך בקרב כל ישראל, ושפיר כתב הר"ן, כנ"ל ברור.