ישמח משה, שמות כ״א

ויאמר משה הנה אנכי בא אל בני ישראל וגו' ואמרו לי מה שמו מה אומר אליהם (שמות ג יג), ויאמר אלקים אל משה אהיה אשר אהיה ויאמר כה תאמר אל בני ישראל אהיה שלחני אליכם (שמות ג יד), ויאמר עוד אלקים אל משה כה תאמר אל בני ישראל וגו' זה שמי לעולם וזה זכרי לדור דור (שמות ג טו). וקשה טובא. (א), וכי משה שהיה אז בן שמונים שנה עדיין לא ידע שם ה', והלא עמרם אביו זקן ויושב בישיבה היה כאמרם ז"ל בגמרא (יומא כ"ח ע"ב), וגם הלא כבר הרג המצרי בשם המפורש, כמו שדרשו חז"ל (שמו"ר א' ל') בפסוק (שמות ב יד) הלהרגני אתה אומר וגו', ואיך לא ידע שם הפשוט. (ב), מה זה שהשיב לו ית"ש על זה אהיה אשר אהיה, היה לו ית' לומר למשה שיאמר להם ה' שמו, שם הנהוג בכל. (ג), מה שכפל השם אהיה, ודברי רז"ל (ברכות ט' ע"ב) ידועים ודברי תורה כפטיש יפוצץ סלע. (ד), מה שחזר ואמר אמירה אחרת כה תאמר אהיה וגו'. (ה), מה שחזר ואמר עוד כה תאמר וגו' זה שמי לעולם, ופירשו רז"ל (פסחים דף נ'.) לא כשאני נכתב אני נקרא וכו', מה שייכות יש לידיעה זו לכאן.

וכדי ליישב כל הנ"ל, נ"ל כי משה בעצמו היה רצונו לידע אם הגאולה שלו יהיה הגאולה האמיתית, ויבער רוח הטומאה מן הארץ ויהיה ה' אחד ושמו אחד כמו שיהיה לעתיד, וכמו שדרשו חז"ל (פסחים דף נו"ן) אמר הקב"ה בעולם הזה לא כשאני נכתב וכו', אבל לעתיד וכו'. או לא יהיה גאולה רק לשעתו, ועדיין לא יבער רוח הטומאה מן הארץ, והשם עדיין לא יקרא ככתיבתו, וידע שגם בני ישראל דייקא היינו הבני עליה ישתוקקו לידיו דבר זה. והנה מגודל ענותנותו לא נשאו לבו לבקש הדבר עבור עצמו, רק ביקש עבור ישראל שישאלו מה ישיבם, והנה דעת לנבון נקל שאם אנחנו מי מאתנו שמצפה לישועה כראוי, יש לו כאב לב מאד מאד מהמשכת הגלות, על אחת כמה וכמה אוהב נאמן לה' ולישראל עמו כמשה, שבעת שמקוה שיתקדש שמו ית' בכל העולמות לעדי עד ולנצח נצחים, וקרן ישראל יתרומם ויתנשא לעולם ולעלמי עלמיא ולא יוסיפו לדאבה עוד ולא יוסיף להגלותם, שאין לשער ולהעריך גודל שמחת הקווי הלזו, ואם באותו עת יבא המגיד ויגיד פתאום שלא יתקדש עדיין שמו לעדי עד, ועוד בעוה"ר יתחלל שמו זמן זמנים טובא ועוד יאמרו בעמים איה אלקיהם, וישראל (יגאלו) [יגלו] בראש גולים ויסבלו רעות רבות וצרות צרורות מר ממות זמן רב מאד, אין בשורה רעה גדולה מזו לצדיק כזה, ועל פי הטבע בשורה כזו פתאומיות משמחה ליגון, תתעטף נפשו של הצדיק ויפרח כרגע אם לא על פי נס. והנה דרך העולם בהודעה כזו, שלא להגיד את כל ונוכחת עד זיבולא בתרייתא תיכף ומיד, כי יחרד פתאום מאד, רק מרמזין לו ברמז מעט שיבין וירגיש קצת, ויהיה כמסתפק מחריד ואין מחריד, ואחר כך כשבא לידי חרדה קצת, מרמזין לו ברמז יותר מבואר, ואחר כך מפרשין לו באר היטב. וכך עשה השי"ת ברוב רחמיו וחסדיו עם משה עבדו נאמן ביתו כמו שאבאר, ונקדים עוד המבואר בפי חכמי אמת כי השמירה שלא יגעו החיצונים באיזה דבר קדושה, הוא על פי שלשה בחינות אהיה דאלפי"ן, אהיה דההי"ן, אהיה דיודי"ן, דהיינו אהיה קמ"ג, אהיה קנ"א, אהיה קס"א, בגימטריא חותם עם הכולל, עד כאן. וידוע דבעת שעדיין לא נבער רוח הטומאה מן הארץ, צריך לשמירה בחותם הק' הנ"ל, אבל כשיבער רוח הטומאה וסטרא דמסאבותא, שוב אין שטן ואין פגע רע ואין צורך לשמירה. ועל פי זה יתבארו הפסוקים שאמר משה ואמרו לי מה שמו, ר"ל האיך הוא עתה שמו אם נקרא ככתיבתו או כקריאתו, אם יהיה הגאולה שלימה ונצחית ראוי שיקרא ככתיבתו מה אומר אליהם, כי גם אני איני יודע הדבר. והשיב לו ית"ש אהיה אשר אהיה, ר"ל שעדיין צריך לבחינת אהיה שהוא החותם לשמירה, וממילא יובן דעוד יהיה גלות. ואמר רק שני פעמים אהיה ולא שלשה פעמים, כדי שלא יהיה הרמז נגלה כל כך ולא יצטער צער גדול פתאום, ועל כן הרגיש משה קצת כמסתפק שלא נחלט בלבו שבודאי כונת השי"ת לשמירה, הואיל ולא אמר עוד אהיה אחד, דלשמירה צריך השלשה בחינות, ומכל מקום הרגיש קצת הואיל ואמר שני פעמים, אגלי יאמר עוד אחד כאשר היה באמת, והיה כמרגיש ואינו מרגיש מסתפק בבירור כוונת תשובתו ית"ש, והיה מצטער ואינו מצטער חרד ואינו חרד עומד בתמהון. אז אמר השי"ת אעירה אחרת כה תאמר וגו' ואמר עוד פעם אחד אהיה, כדי שישלמו כל השלשה בחינות של אהיה לשמירה, ואז הרגיש משה והבין לגמרי, וממילא מובן דעדיין לא יקרא ככתיבתו, ואז פירש לו השי"ת לגמרי ואמר עוד אמירה אחרת כה תאמר וגו' זה שמי לעלם וגו', דהיינו לא כשאני נכתב נקרא וכו' כמו שדרשו רז"ל, וכמו שפירש רש"י (ד"ה זה) העלימהו שלא יקרא ככתבו, ואף שנודע לו ברמז, אף על פי כן אמר לו בפירוש כי אין סומכין בדבר גדול כזה הנוהג לדורות ההוגה את השם באותיותיו וכו', על רמז מועט, והבן כי נכון הוא.