ישמח משה, כי תצא י״ז

שם (ישעיה נד ו) כי כאשה עזובה ועצובת רוח קראך ה' ואשת נעורים כי תמאס אמר אלהיך. נראה לפרש כי מתחלה יעד הנביא (ישעיה נד ב-ה) יעודים הרחיבי מקום אהלך וגו', (ישעיה נד ד) כי בושת עלומיך תשכחי וגו', ואחר זה מפרש סיבת היעודים האלו על ראשון ראשון ועל אחרון אחרון, על יעוד של הרחיבי וגו' שהוא התרחבות עד בלי די, מפרש הטעם והסיבה (ישעיה נד ה) כי בועליך עושיך וגו' כמו שפירשתי. ועל יעוד השני כי בשת עלומיך וגו' וחרפת אלמנותיך וגו', מפרש הטעם כי כאשה עזובה ועצובת רוח קראך ה', והיינו כמו שדרשו חז"ל (תענית כ' ע"א) על פסוק (איכה א א) היתה כאלמנה, ולא אלמנה ממש, אלא כאשה שהלך בעלה למדינת הים ודעתו לחזור. וזהו דברי הנביא שבאמת לא נמשלת לאלמנה או גרושה ממש, רק כאשה עזובה שעזבה בעלה והלך לו, ועצובת רוח שהאשה נעצבת תמיד על בעל נעוריה שהלך מאתה מתי יחזור, מה שאין כן באלמנה ממש שברית כרותה למת שישתכח מן הלב, כנאמר (תהלים לא יג) נשכחתי כמת מלב (ברכות נ"ח ע"ב), אבל את לא כן, רק כעזובה ועצובת רוח קראך ה', לכך כיון שלא היה גירושין ואלמנות ממש, תהיה לעתיד ככלה בבית חמיה. ועיין בפירוש הרד"ק שפירש גם כן כי כאשה עזובה, אין את כמו אשה שמת בעלה, אלא כאשה שקצף עליה בעלה ועזבה והוא חי וקים, עד כאן.

ואשת נעורים כי תמאס אמר אלהיך (ישעיה נד ו). על פי שנאמר במגילת איכה (ה כב) כי אם מאוס מאסתנו קצפת עלינו עד מאד, ואיתא שם באיכה רבתי (איכ"ר פ"ה כ"ב) על הפסוק הנ"ל אם מאוסה לית סבר, ואם קציפה היא אית סבר, דכל מאן דכעס סופו מתפייס, עד כאן לשון המדרש. ועל פי זה פירשתי הפסוק הנ"ל, דהא אם מאוסה הוא, לית סבר וזהו לנצח, וזה אי אפשר, שכבר יעד אותנו על ידי עבדיו הנביאים שיחזיר וינחם אותנו, ואם כן ודאי דהוא רק קציפא, ואם כן ראוי לומר לצרותינו די. והכי פירושו כי אם מאוס, דהיינו אם היה מאוסה, כבר מאסתנו במחלט, דאם מאוסה לית סבר, וזה דבר שאי אפשר שכבר הבטחתנו על ידי עבדיך הנביאים שתנחם אותנו, אלא ודאי קצפת דהוא רק קציפה, ואם כן עד מאד דהא אין די בשנים וירושלים (בחורבנה), כנ"ל ביאור הכתוב.

ועל פי זה יפורש הפסוקים שלפנינו ואשת נעורים כי תמאס אמר אלהיך בלשון בתמיה, כפירוש הרד"ק ורש"י, דודאי אשת נעורים לא תמאס, אלא דהוא רק קציפה. והיינו דאמר בלשון קציפה הסתרתי פני רגע ממך, ואם כן אית סבר ובחסד עולם רחמתיך.