ישמח משה, וירא י״א

ואקחה פת לחם וסעדו לבכם (בראשית יח ה). במדרש (ב"ר מ"ח י"א) מצינו בתורה ובנביאים ובכתובים דפיתה סעדתא דלבא. ודקדקו מה בעי המדרש בזה הלא נאמר וסעדו לבכם, וזיל קרי בי רב הוא. ועוד קשה הלא המפורסם אינו צריך ראיה, ואין מפורסם גדול מזה. ועוד איתא במדרש (ב"ר מ"ח י"א) כן תעשה כאשר דברת, אמרו אנו אין לפנינו אכילה ושתיה, אבל אתה שיש לפניך אכילה ושתיה כן תעשה לעצמך, עד כאן. ודקדקו המפרשים דהיה להם לומר בקיצור, ומה זה דאמרו אנו אין לפנינו וכו', אבל אתה וכו' כן תעשה לעצמך. והנ"ל בזה, דהא הקשו בש"ס (ב"מ דף פ"ז ע"א) כתיב ואקחה פת לחם, וכתיב (בראשית יח ז) ואל הבקר רץ אברהם, ומשני מכאן שהצדיקים אומרים מעט ועושים הרבה. וגם אני אענה חלקי. והנ"ל דהלא אין אדם ניזון מהדומם, רק מהצומח או מהחי, והטעם דאכילת האדם צריך להיות בו גשמי ורוחני, שהגשמיות נהנה מגשמיות המאכל, והרוחניות נהנה מרוחניות המאכל, כמ"ש זקני הרמ"א באורח חיים סימן ו' (ס"א) עיין שם. ועיין מ"ש המפרש לשמונה פרקים שם בפירושו להקדמת מהר"ש אבן תבון, וז"ל: מה שאנו רואים שהעץ הנקרא צומח צף על פני המים, וכל מתכות שהם דומם צללו במים. כי כח הצמיחה שיש בעץ עושה אותו קל לשוט על פני המים, כי כח הצמיחה הוא כמו החיות אשר בבעל חי שהרי נושא את עצמו, מה שאין כן בדומם כמו אבנים ומתכות שאין בהם כח הצמיחה, משום הכי כבדים הם, עד כאן דבריו עיין שם. והנה היוצא מזה דבצומח יש בו חיות רוחניות, לכך יש בו מזון הגוף והנפש, אבל מכל מקום אין בו חיות ממש כמו בבעל חי, על כן הרי הוא יותר מזון הנפש, ועל כן עם הארץ אסור לאכול בשר (פסחים מ"ט ע"ב), דאין בו כח להעלותו למזון הנפש, והבן. והנה כבר כתבתי בפרשת בראשית בפסוק (בראשית א יא) ויאמר אלקים תדשא, אהא דכתיב גבי המלאכים ויאכלו (בראשית יח ח), עלית לקרתא הלוך בנימוסיה (ב"מ פ"ו ע"ב, ב"ר פמ"ח י"ד). היינו שכיון שבאו למטה רצו לעשות התיקון הנעשה פה על ידי הצדיקים, דהיינו בירורי ניצוצין ממש דוגמת קרבן, וכן כתב הרמב"ן שהיה מרבה בסעודה כל כך לג' אנשים, כי היה כמרבה עולות למזבח. והנה אברהם סבור היה מתחילה כי הם אנשים וחשב שהם ערביים כמו שפירש רש"י (ד"ה ורחצו), על כן אמר ואקחה פת לחם, כי בעל חי אין ליתן להם כנ"ל, עד שיכניסם תחלה תחת כנפי השכינה ויודיעם מה הוא מזון הנפש. ואפשר שכן היה דרכו עם האורחים, שמתחילה היה מאכילם ומשקם בהנעשה מצמחי הארץ ודבר עמהם, עד שהכניסם תחת השכינה ואז האכילם תרנגולים מפוטמים עם יינות מבושמים. ושמעתי שעל כן נקרא הכנסת אורחים ולא מאכיל אורחים, דהיינו שהכניס האורחים תחת כנפי השכינה. ולדעתי זה כונת הכתוב (בראשית כא לג) ויטע אשל, שדרשו נוטריקון, "אכילה "שתיה "לוייה, אם כן מה ויטע. ולפי מ"ש אתי שפיר שהאכילן והשקן ממה שנטע, דהיינו מצמחי האדמה, אחר כך ויקרא בשם ה' כנ"ל. והשיבו לו המלאכים כן תעשה לפי שאתה בשר ודם וצריך אתה למזון הגוף, אבל לפנינו אין אכילה ושתיה, לפנינו דייקא, ואם נאכל הוא רק להעלות הנאכל דוגמת קרבן, על כן ראוי לנו לאכול בעל חי שיש בו חיות ורוחניות יותר, לכך ואל הבקר רץ אברהם וגו' ובן הבקר אשר עשה וגו', כי בודאי עשאו בקדושה ושחטו בכונה. והנה נשמה מושבה במוח ונפש החיוני בלב, על כן גבי פת לחם אמר וסעדו לבכם, כי היא עיקר מזון לנפש החיוני. והיינו דברי המדרש, דהיה קשה להמדרש קושית הגמרא דמתחילה אמר ואקחה פת לחם, ואחר כך כתיב ואל הבקר רץ אברהם, לכך אמר דפתא סעדתא דלבא דייקא ולא להנשמה, על כן אמר תחלה פת לחם, ואחר כך ואל הבקר רץ וגו', כנ"ל.