ישמח משה, ויקרא ד׳

וסמך ידו וגו' (ויקרא א ד). הנה הרמב"ן כתב סמיכה בשתי ידים, דכתיב (ויקרא טז כא) ונתן אהרן את שתי ידיו עליו, ואיתא בתורת כהנים זה בנין אב לכל הסמיכות שיהיו בשתי ידים, וכן הוא בגמרא מנחות סוף פרק שתי מדות (מנחות צ"ג ע"א), וברמב"ם פ"ג מהלכות מעשה הקרבנות (הי"ג). וקשה למה דוקא גבי שעיר המשתלח כתבה התורה זה הבנין אב. ונ"ל דהא הרמב"ן הקשה קושיא עצומה למה באמת כתב ידו בכל הסמיכות, ומה שתירץ דהוא למעט שלוחו, אין זה מספיק, דגם אי הוי כתיב ידיו, הוי גם כן ממעט שלוחו. אמנם מהר"ם גלאנטי בספר זבח שלמים סימן ג' כתב, דאי הוי כתיב בכל מקום ידיו דמשמע שתים, הוה אמינא דגידם ביד אחד לא יסמוך כלל, וכדדרשינן (סנהדרין מ"ה ע"ב) גבי ותפשו בו אביו ואמו (דברים כא יט), דאם הוי גידמים פטור, וכן גבי שתי הכליות (ויקרא ז ד), פרט לבעל כוליא אחת דאין מקטירין אפילו אותו כוליא אחת (בכורות ל"ט ע"א). להכי כתיב ידו, להורות דגידם סומך ביד אחד שיש לו, עד כאן דבריו. והנה לכאורה היו די לכתוב בסמיכה אחת ידו, והיה בנין אב לכל הסמיכות. אך לא קשה מידי, דבאמת דרך התורה למעט בכתיבה בכל מה דאפשר, רק דקושית הרמב"ן האיך שייך לכתוב ידו דמשמע יד אחת ואינו אמת, לכך תירץ מהר"ם גלאנטי שפיר, והבן. אם כן לפי זה אף שהיו כתב הבנין אב במקום אחר, היו צריך לכתוב גבי שעיר המשתלח שתי ידיו, דלא מצי לכתוב ידו כלל דאינו אמת, ושמא תאמר גבי גידם די בידו אחת, הלא שם הכהן גדול הוא סומך, ואם הוא גידם הרי הוא בעל מום ופסול, ואם כן כיון דשם צריך לכתוב בהכרח שתי ידיו, כיון דהדין הוי דסמיכה בשתי ידיו, אם כן ממילא דהבנין אב משם ילפינן, ולמה לי עוד במקום אחר, והבן כי נכון הוא בס"ד.