ישמח משה, ואתחנן י״ב

בילקוט אמר משה לפני הקב"ה, עצמותיו של יוסף נכנסין לארץ, ואני איני נכנס. אמר לו הקב"ה מי שהודה בארצו יקבר בארצו, יוסף שהודה בארצו שנאמר (בראשית מ טו) גונב גונבתי מארץ העברים, יקבר בארצו. מי שלא הודה בארצו שכן בנות יתרו אמרו איש מצרי הצילנו מיד הרועים (שמות ב יט), לא תקבר בארצך. אמר לו הקב"ה אם אתה תקבר במדבר, בזכותך הן באין עמך, משל למה הדבר דומה כו'. והנה על תחלת המדרש יש לדקדק למה דוקא קנא על יוסף, ולא באנשי דורו. ועוד מאי קושיא, הא נאמר לו בחטא מי מריבה יען לא האמנתם בי לכן לא תביאו (במדבר כ יב), ויוסף לא חטא בזה. ועוד המקרא צווח יען לא האמנתם, והמדרש אמר על שלא הודה בארצו. ועוד יש לדקדק למה דקדק לומר עצמותיו של יוסף. והנ"ל בזה על פי מ"ש בספר שפת אמת בסי' י"א פ' כ"ד, על המדרש בפרשת בשלח (שמו"ר כ' י"ט) כי השבע השביע (שמות יג יט), למה שני פעמים כו' עיין שם, הוא נשבע להם והם נשבעו לו וכו'. ותוכן דבריו שנשבעו להעלות עצמותיו, ובאמת יהיה בלבם עליו שהשבועה לשוא הוא כי ירקבו עצמותיו, על כן אמר שאין בלבו עליהם, דהיינו שאין לו קנאה ואין עצמותיו נרקבים כו' (עיין שבת קנ"ב ע"ב). והנה ידוע כי קנאה הוא ענף מן גאוה, ומשה ראש לענוה כאמור (במדבר יב ג) ואיש משה ענו מאד, ולא היה בו רושם קנאה, ומקרא מלא הוא (במדבר יא כט) המקנא אתה לי. והנה על חטא מי מריבה נאמר לכן לא תביאו, אבל מכל מקום למה יקבר בחוץ לארץ, ישאוהו עמהם כמו שנשאו עצמות שאר שבטים, ושמא תאמר כי שמא יתארך הזמן עוד מאיזה סבה ואולי ח"ו לא יתקיים, על זה אמר עצמותיו של יוסף כו', מטעם שלא היה בלבו קנאה, ואני איני נכנס בתמיה. על זה השיב לו מי שהודה כו' יקבר בארצו דוקא, וזה אינו מחטא מי מריבה, ודוק. והנה בתשובת הקב"ה יש לדקדק שמרכיב שני ענינים ולא אמר דבר אחד, ועיין בספר שפת אמת בסימן הנ"ל פ' כ"ב דאיתא שם תוכן דבריו, דבאמת איתא בזוהר הק' איש מצרי, היינו על ידי שהרג את המצרי וברח לכאן, על ידי זה הצילנו. ואם כן אם בשביל טעם זה, היה אמר משה שנבואה הוא בידם, ואמרו על המצרי ולא עליו. ועל הטעם האחר היה אומר מפני מה דוקא בזכותו הן באין, על זה מצרף גם כן קצת עבירה הנ"ל. והמעיין יראה דאינו מיושב עדיין רק בדוחק גדול, כי הם לא הבינו רק שנצנצה רוח הקודש בפיהם. אבל לי יראה להוסיף נופך ולומר דמיושב שפיר, דהא משה לא היה אז בשעה שאמרו בנות יתרו, רק אם תאמר דהיה יודע ברוח הקודש, אם כן ידע דקאי על מצרי ממש, ואין חילול השם אף לפי הבנתם דהא הם לא ידעו דהוא ידע. אך דיש להבין דלמה לי ניצוץ רוח הקודש הזה למה ולמה. אבל נ"ל דהוא להורות למשה כח הצלתו, דהנה המצרי שלא כיון לזה ולא לטוב, רק לרע והיה סיבה רחוקה נתלה בו, כיון שמכל מקום נסבב על ידו, על אחת כמה וכמה מי שמכוין להצלה והוא סיבה ראשונה, ומזה ראיה כמה יש להשתדל בהצלה, כנ"ל ברור.

ועכשיו מבואר המדרש מי שלא הודה כו', ודאי ראוי שלא לקבור כו', ואם כן על כרחך אתה צריך לומר כתירוץ הנ"ל שהם כיוונו על המצרי שהוא היה סיבה להצלה, אם כן צריך אתה להודות בהפלגת כח הצלה, ואם כן כיון שכך אם אתה נקבר כו', ואין לך הצלה גדולה מזה להציל ס' רבוא מישראל ממיתה עולמות ח"ו, והוא נכון בעזה"י.