ישמח משה, וארא ט׳

במדרש רבה (פרשה זו (שמו"ר ז' ד') בפסוק (שמות ו יג) ויצום אל בני ישראל וגו'), עתידה גן עדן שתצעק תן לי צדיקים אין לי עסק ברשעים, שנאמר (תהלים לא ז) שנאתי השומרים הבלי שוא, ולמי אני מבקש לאותן שהיו בטוחים על שמך, שנאמר ואני אל ה' בטחתי. ועתידה גיהנם שתצעק אין לי עסק בצדיקים, ולמי אני מבקש לרשעים להבלי שוא לאותן פועלי שוא, והקב"ה אומר תנו צדיקים לזה ורשעים לזה, שנאמר (מהלי ל טו) לעלוקה שתי בנות הב הב, עכ"ל המדרש. והמדרש הזה אומר דרשוני דקשה טובא. (א), דמי נותן רשעים בגן עדן וצדיקים בגיהנם. (ב), מה היא הלשון עתידה גן עדן, ועכשיו מה היא אומרת. (ג), למה נקט השומרים הבלי שוא. (ד), מה היא אותן שהם בטוחים על שמך. והנה על פי פשוט י"ל, על פי שאמרו רז"ל (חגיגה דף ט"ו ע"א) כל אדם יש לו חלק בגן עדן וחלק בגיהנם, זכה נוטל חלקו וכו' לא זכה וכו'. והנה לעתיד תבא הכל על מכונו, מה שלגן עדן לגן עדן, ומה שלגיהנם לגיהנם לנצח, ואז תצעק כנ"ל.

ובאופן אחר נ"ל, על פי שאמרו רז"ל (פסחים דף נ' ע"ב) כי כתיב (תהלים נז יא) עד השמים חסדך, וכתיב (תהלים קח ה) מעל השמים חסדך, לא קשיא כאן לשמה וכאן שלא לשמה. נ"ל על פי הפשוט כי שלא לשמה אין השכר נצחי, לפי שאין דבוק בבלתי בעל תכלית, מה שאין כן לשמה. וידוע דעד השמים הכל הוה ונפסד, ומעל השמים הכל נצחי כנ"ל ברור, ואף על פי כן אין הקב"ה מקפח שכר כל בריה, רק שאיננו נצחי ואם אי אפשר לשלם בחייו, יש לו שכר לאחר מותו שכר זמני. ונקדים מה שפירשתי על המאמר (עירובין י"ט ע"א) אפילו פושעי ישראל מלאים מצות כרימון, (תמצאנו בפרשת בראשית בפסוק (בראשית א ב) והארץ היתה תהו ובהו), ושורש הדברים דהנה מעשים טובים של הצדיקים המה נקיים וזכים בלי עירוב סיגים, ולא כן מעשים טובים של הרשעים המלאים פניות ופסולת מרובה על העיקר, והרי הם דומים לרימון, דמבואר בברכות (דף ל"ו ע"ב) הוי עובדא, ושקלוה לנץ דרימון (היא הקליפה שסביבות הפרי) ויבש רימונא, וכמו כן מעשים הטובים של רשעים אין להם שום קיום, זולת הפסולת והקליפה. וז"ש אפילו רקנין שבך מלאים מצות, אבל הם רק כרימון, והבן עיין שם. ומה שכתבתי שם על המדרש (ב"ר ג' ח') ויקרא אלהים לאור יום (בראשית א ה), אלו מעשיהם של צדיקים וכו'. ומ"ש בפרשת נח על בדורותיו (בראשית ו ט), פירש רש"י יש דורשין לשבח וכו', עיין שם. והנה יש צדיקים גמורים שיש להם עונש לאחר מותן, אבל אינו נצחי, והנה העושה שלא לשמה רק בשביל הנאת הזמן, היינו שיהיה לו הנאת הזמן וכל צרכיו, מורה שאיננו בטוח בהשי"ת שיספיק לו. וההיפך בעושה לשמה שאינו עושה כלל בשביל עצמו, רק לשמו בהנוגע לעצמו בוטח בהשם. וידוע מה שפירש בשל"ה על הפסוק (תהלים קטז טז) ואני עבדך, ואני מורה מה שנוגע לעצמו והבן. וידוע מה שפירש העקידה (שער מ"ב) על הפסוק (משלי ו ל) אל יבוזו לגנב כי יגנוב למלא נפשו כי ירעב וגו', ושורש דבריו דכל הדברים אשר יתהוו במקרה, לא יפול עליו שם מעשה, רק על הנעשה על שם התכלית בהחלט בלי צירוף כונה אחרת, לזאת יקרא מעשה, והבן. ועל פי זה פירש הפסוק הנ"ל, עיין שם באורך. וידוע דכל עסקי עולם הזה הוא שוא ונפסד, והבן. והנה השומר התורה או איזה מצוה בשביל עולם הזה שהוא הבלי שוא, אם כן באמת הוא אינו שומר התורה או המצוה, רק שומר הבלי שוא, ועל פי זה יתבאר המדרש (שמו"ר ז' ד') עתידה גם כן שתצעק וכו', מורה על ששכרן איננו נצחי והבן, וזה אומרו שנאתי השומרים הבלי שוא והבן, וגם מובן שאמר לאותן שהם בטוחים על שמך וכו', שנאמר ואני, ר"ל בהנוגע לעצמי, אל ה' בטחתי, והבן זה.