ישמח משה, בהעלותך ה׳

וישמע ה' (במדבר יב ב). בילקוט (ילקו"ש רמז תשל"ח) מלמד שלא היה שם בריה, אלא בינם לבין עצמם דברו בו, שנאמר וישמע ה'. ר' נתן אומר בפניו של משה דברו בו, שנאמר וישמע ה' והאיש משה (במדבר יב ג), אלא שכבש משה על הדבר. ויש להבין מנא ליה לר' נתן לדרוש סמוכין דהאי והאיש משה קאי אלמעלה, דילמא קאי רק אלמטה כמשמעותיה. והנ"ל בזה דעיקר הוכחה שהיה בפניו, יוצא מעומק הפשוטו וכמו שאפרש, אלא שזה הוא מחכמת תורה הקדושה שמה שנובע מעומק הפשוט, הוא נראה בעליל על דרך רמז, מדסמיך והאיש משה לוישמע ה'. והוא דצריך להבין אומרו כאן והאיש משה עניו מאד וגו', דלכאורה אין ענין זה לכאן כלל, וכבר כתבנו לתרץ זה בשני פנים. ועתה נאמר באופן שלישי, דהנה לכאורה קשה ממה דמצינו שאמרו רז"ל (במדרש תנחומא תולדות סי' י"ב) חס הקב"ה על כבודו של צדיק יותר מכבודו, שהרי ירבעם עומד ומקטיר על גבי המזבח לעבודה זרה ולא יבשה ידו (מלכים א' יג א), וכיון ששלח ידו בצדיק מיד יבשה ידו (מלכים א' יג ד), ואם כן מדוע זה היה כאן שהיות הרבה תחלה (במדבר יב ד) ויאמר ה' צאו שלשתכם וגו', (במדבר יב י) והענן סר מעל האוהל והנה מרים מצורעת, ולמה לא היה מיד. אך התירוץ לזה כי מה שהחמיר הקב"ה בכבודו של צדיק יותר מכבודו, נתגלה לי בחלום טעמו של דבר דמעליב למקום ב"ה, וכי ח"ו יעלה על הדעת שהקב"ה מקבל עלוב מזולתו, ואין מענישין רק על בחינת המעליב טיפה סרוחה עפר ואפר, והמעליב לצדיק דהוא בשר ודם, מענישין גם על הנעלב, והנעלב הוא צדיק ויקר בעיני ה', ודוק כי הוא נכון לאמתתה של תורה. ולפי זה זה דוקא בסתם צדיקי עולם שהם נעלבים, ואמנם משה רבינו ע"ה שהיה ענותנותו יתירה על כל בחינת ואנחנו מה, דהיינו שלא היה נחשב בעיניו ליש כלל, כי אם כאפס וכאין ממש, אם כן אין כאן נעלב, לכך לא נענשו מיד. וזה שהקדים הכתוב כאן והאיש משה וגו', לתרץ קושיא זו על שהאריך להם ולא הענשם מיד כמו שם, על זה אמר והאיש משה עניו מאד ולא קבול עלוב כלל כנ"ל, ולפי זה ממילא מוכח שהיה בפניו, דאי היה בינם לבין עצמם ושלא בפניו, אם כן ממילא לא היה כאן נעלב, דהרי לא שמע ולא היה שם בריה, אם כן ממילא אין התחלה לקושיא זו כלל, ולמה לו להפסוק כאן למימר שהיה עניו, אלא ודאי מדהוצרך הפסוק לסמוך ענות משה לכאן, שמע מינה שאף משה שמע דהיה בפניו וכאמור. (ובזה דברי רש"י ז"ל (בפרשת שלח, במדבר יג ב, ד"ה שלח) מבוארים למה נסמכה פרשת מרגלים לפרשת מרים, לפי שלקתה על עסקי דבה שדברה באחיה, והם ראו ולא לקחו מוסר, כיון שמשה רבינו לא היה נעלב ועם כל זה לקתה מרים, ממילא ראוי לקחת מוסר לבלי להוציא דבה על הארץ), (כל זה נשמט מהדפוס הראשון עיין ייטב לב פרשת שלח).

ועל פי זה יתבאר גם כן הא דאיתא במדרש (ילקו"ש רמז תשמ"א) אל נא תשת עלינו חטאת אשר נואלנו ואשר חטאנו (במדבר יב יא) אמרו אם שוגגים אנו, ימחול לנו כמזידים. והוא פלאי. ולפי מ"ש יובן היטב, כי אם היו יודעים מדריגת משה וענותנותו היתירה שהיה בו, לא היה חטאם גדול כל כך, כי אין כאן נעלב. אמנם לפי שהם לא היו יודעים גודל ענותנותו ולפי דעתם היה נעלב, ועם כל זה דברו בו, לזה גדלה חטאם. על כן אמרו אם שוגגים אנו, ר"ל כי לא היה נודע לנו מדריגתו, ימחול לנו כמזידים, היינו כאלו היינו יודעים מדת ענותנותו, ואם כן איננו נעלב, והבן כי הוא ענין נפלא.