חכמת אדם קס״ח

דין מקצת יום ז' ול' ודין מי שלא נהג אבלות. ודין עדות לנהוג אבלות על פיו (שצ"ה שצ"ו שצ"ז):
ביום השביעי כיון שעמדו המנחמים מאצל האבל מותר בכל הדברים שהיה אסור בהם תוך שבעה דקולא הוא שהקילו חכמים ואמרו מקצת היום ככולו ל"ש מקצת יום שביעי ל"ש מקצת יום שלשים וביום שלשים שאין מנחמין מיד כשתנץ החמה ביום שלשים בטלה ממנו גזירת שלשים. ובמדינות אלו שאין המנחמין רגילים לבא ביום שביעי צריך להמתין עד שעה שרגילין המנחמין לבא בשאר הימים דהיינו לאחר יציאה מב"הכנ שרגילין לבא מנחמים ולא כאלו שרגילין להמתין שעה על היום שאין הדבר תלוי אלא במנחמים (שצ"ה):

דוקא מילתא דתליא בימים כגון שבעה ושלשים לא חשבינן הלילה שלפניו לכלום עד שיאיר היום ותנץ החמה אבל מילתא דתליא בשעות סלקא אפי' בלילה לפיכך אם שמע שמועה רחוקה בלילה כיון דסגיא בשעה אחת סלקא אפי' בלילה (שם) ועיין במצבת משה סי' ו':

ודבר שתלוי בחדשים לא אמרינן מקצת היום ככולו דאל"כ נימא גם מקצת החדש ככולו וזה ודאי אינו. כיצד מי שמת אביו או אמו בר"ח ניסן לא אמרינן בכ"ט באדר שאחריו מקצת היום ככולו אלא צריך לנהוג בדברים האסורים בי"ב חדש עד שיכנס ר"ח ניסן ועכשיו נהגו להוסיף עוד גם אותו היום שמת בו האם והאב לנהוג בו דין י"ב חדש ואפי' חל אותו יום בשבת ואם השנה מעוברת דמותר לכנוס למשתה אחר יב"ח אין נוהג בו דין יב"ח ביא"צ אע"ג שאומר קדיש ומתענה בו מ"מ מאחר שהפסיק כבר מאבלותו שוב אינו חוזר לאבלות ואמנם זה דוקא לשאר אבלות אבל לאכול בסעודה של שמחה ומשתה אסור בכל שנה ושנה ביום היא"צ כדלקמן (שם):

אבל שלא נהג אבלותו תוך ז' בין בשוגג בין במזיד משלים אותו כל ל' חוץ מהקריעה שאם לא קרע בשעת חימום אינו קורע אלא אם הוא תוך ז' דחשוב שעת חימום ועל א"וא קורע לעולם כדלעיל כלל קנ"ב וע"ש דין אונס וחולה (שצ"ו):

בד"א בשלא נהג אבילות כלל כל ז' אבל אם זלזל במקצת ימים ולא נהג אבלות כגון שאמרו לו שמת לו מת ביום א' והיה בעיר אחרת ולא נהג אבלות וביום ב' בא לעירו ונהג אבלות א"צ להשלים ומונה ז' מיום א' (שם): וכן אם א"ל מת ונהג אבלות ואח"כ א"ל לא מת והפסיק וחזרו וא"ל שאמת היה שמת בפעם א' כמו שאמרו הראשונים אעפ"י שביטל מקצת ימים מ"מ עולין לו (סי' ש"מ בש"ך ס"ק מ'):

קטן שמת אביו ואפילו הגדיל תוך ז' כיון שבשעת מיתה היה פטור בטל ממנו כל דין אבלות ומשמע דגם אבלות של יב"ח פטור ואפשר שיש לחלק דבשלמא ז' ול' שהם מצות שקבעו חז"ל באבל וכיון שהיה פטור בשעת חובתו אין לו תשלומין משא"כ אבילות יב"ח שאין אלא משום כבוד א"וא י"ל דעכ"פ בזה חייב (שצ"ו):

מתאבלין עפ"י עד א' ועד מפי עד ובנכרי מסיח לפי תומו י"א דמתאבלין על פיו שהרי משיאין אשה על פי עדותו וי"א דאינו נאמן לענין אבילות (עיין ט"ז דמשמע דעתו להקל) ועכ"פ נ"ל לכ"ע דוקא כענין שמשיאין האשה דהיינו שלא שאלו לנכרי וכענין שמבואר בא"הע סי' י"ז אבל אם שאלו עליו דלא הוי מס"לת או בשאר ענינים המבוארים שם שאין משיאין האשה על פיו לכ"ע אינו נאמן באבילות (שצ"ז):

אם חכם כ' לא' שמת קרובו ואינו מבואר אם הוא תוך ל' או אחר ל' אמרי' מסתמא הוא אחר ל' כיון שהוא חכם אי איתא שהיה אפשר שיגיע הכתב לידו תוך ל' לא היה כותב בסתם אבל באינש דעלמא מוקמינן לאדם בחזקת חי וחייב להתאבל והוא מחלוקת ישינה בין הפוסקים: ומ"מ אם הורה המורה שא"צ להתאבל ולאחר ל' נודע לו שידיעה ראשונה היה תוך ל' א"צ להתאבל כיון שכבר עבר ל' (וע"ש בט"ז ובש"ך שם ט"ס וצ"ל ולפענ"ד א"צ להתאבל כ"כ בנק"הכ ועיין בב"א שער רוב וחזקה סי' מ"ד שהארכתי בזה):