חכמת אדם ב׳

דין שוחט שבדקו אותו ונמצא שא"י ודין מי שהוציא טרפה או דבר איסור מתחת ידו:
אם בדקו איזה שוחט ובודק ונמצא שאינו יודע הרמ"א מחלק דאם נטל פעם א' קבלה וא"כ ע"כ פעם א' היה יודע ולכן מוקמינן אחזקתו ואמרינן השתא הוא דשכח אבל אם לא נטל קבלה מעולם א"כ לא היה לו חזקת יודע מעולם ולכן כל מה ששחט למפרע טרפה (והסכים עמו הב"ח וש"ך) וקצת אחרונים מחמירין דאפילו היה יודע פעם א' אין מעמידין על חזקה זו דבודאי לא שכח בפעם א' אלא שכח מעט מעט וא"כ לא ידעינן עד איזה זמן נעמידנו על חזקתו ולכן הכל אסיר אף למפרע אפילו נטל קבלה (ט"ז ופ"ח) וכו"פ מכריע דאם שכח הל' שחיטה יש להקל ולומר כפי שרגיל לשחוט בלא שהייה ודרסה כן עשה תמיד מחמת הרגל אבל אם שכח להרגיש פגימת הסכין יש להורות להחמיר. ואם יש לתלות השכחה כגון שהיה חולה או שלא עסק זמן רב בשחיטה ועי"כ שכח. פסול עד אותו זמן ומקודם לזה כשר. ואם המיר דתו ומכ"ש שאר עבירה אין אוסרין רק משעה שהמיר (סימן א' סעיף ה'):

עוד מחלק הכו"פ אפילו בלא נטל קבלה דוקא שאינו יודע הל' שחיטה ומכ"ש בדיקת הסכין ואם כן יש כאן חזקת איסור דבהמה שאינו זביח ולכן אסרינן למפרע אבל אם אינו יודע רק הלכות בדיקת הריאה ואם כן יש לבהמה חזקת היתר דנשחטה בחזקת היתר עומדת אפילו לא נטל קבלה לא אסרינן למפרע דלא יהא אלא נאבדה הריאה דכשר:

אפילו במקום דאסרינן למפרע מ"מ הכלים שעברו עליהם מעת לעת דהוי נטל"פ יש להקל אבל המאכל שנתבשל בכלים שהיה אז עדיין בתוך מע"ל אסור (כו"פ):

ריאה טרפה שנמצאת בין הכשרות ואמר הבודק שהיה יודע באותה סרכה ובשגגה נתערבו אבל בין הכבשים לא היה תערובת נאמן (ססי' ק"י):

מי ששחט והוציא טרפה או דבר איסור מת"י מדינא יש בו ג' דינים (א) אם יש בו חשד חימוד ממון והם הטבחים שבודקים ושוחטים לעצמם ומוכרים הבשר או השוחטים לאחרים ונוטלין שכר מכשרות ולא מטריפות או השוחטים בחנם כדי שימכרו להם הכשרות להשתכר בהם מיד שתצא טרפה מת"י בפעם א' מעבירין אותו תיכף ואין לו תקנה אלא עד שילך למקום שאין מכירין אותו ויחזיר אבדה בדבר חשוב או יוציא טרפה לעצמו בממון חשוב שרואים שכבר שב מחמדת ממון ודוקא במקום שאין מכירין דאז ליכא למיחש לערמה וזהו נקרא תשובה דפרק זה בורר (דשם נתבאר תשובה זו) ואין לו התנצלות לומר שוגג הייתי אם לא במקום שנוכל לומר שהוא מוטעה או שוגג דאז סגי בקבלת ד"ח ותשובה לפי ראות הדיין. ומ"מ באדם שהוא ידוע שהוא ירא שמים ומדקדק במעשיו אמרינן בודאי משגה הוא ומ"מ צריך לקבל דברי חברות כמו בדין ב' אלא לענין להעבירו בזה יש חילוק בין ירא שמים ונראה לי דוקא בפעם א' אבל ג' פעמים אין חילוק בין ירא שמים (פ"ח סימן קי"ט) (ב) שוחט שאין בו משום חימוד ממון כגון שלוקחין שכירות מקופת הקהל או שיש להם שכר קצוב מכל בהמה ובהמה בשוה בין כשרה ובין טרפה. בפעם א' שיצא טרפה מת"י אעפ"י שלא נוכל לקרא אותו מזיד כיון דאין בו חימוד ממון ומסתמא יצא מתחת ידו שלא בהשגחה מכל מקום פושע מקרי שהיה לו להשגיח היטיב שלא יצא מתחת ידו טרפות ולכן סגי בקבלת דברי חברות ואין רצוני לומר תעניתים וסגופים אלא יקבל עליו בפני שלשה כשרים שבעיר שלא ישוב עוד לעשות כדברים אלו אלא שיבדוק בדיקה יפה וידאג ויצטער על האיסור שיצא מתחת ידו ואם הוא בענין דליכא למיחש שעושה זאת בערמה ואז כשר אבל אם יצאה מתחת ידו ג' פעמים הוה ליה כמזיד גמור ולית ליה תקנתא אלא בתשובה דפרק זה בורר הנ"ל (ג) בדבר שאין כאן וודאי איסור וגם אין כאן מקום ידוע היכן הוא האיסור כגון אלו הבודקים בקטניות וירקות מתולעים ולכן אם נמצא אחר בדיקתם תולעים אינם לא כמזידים ולא פושעים אלא כאנוסים ויש לסמוך על בדיקתם עד שלשה פעמים אבל משלשה פעמים ואילך נראים הדברים שאינו חושש בבדיקתם ולכן לא מהימני עוד אלא בקבלת דברי חברות ואין חילוק בכל דברים אלו בין שהוא איסור תורה או איסור דרבנן וכן הדין במוכר דברים אסורים (שם) (עיין ביש"ש פג"ה סימן י"ז תשובה ארוכה):

ומכל מקום עכשיו שהדור פרוץ ואין כח להעמיד על הדין אם נראה לחכמים שאי אפשר לו לנוד. ממקומו דתלוי בו טפלי וכיוצא בו נותנין לו תשובה במקומו בסיגוף כדי שיהיה עומד במשקל הזה ועוד מקלינן בזמ"הז שבפעם א' יזהירנו לפי ראות עיני החכם לפי הזמן והענין (קי"ט ט"ז ס"ק ט"ז) ומכל מקום לענין הכלים אין להחזיקו למפרע לרשע אלא אמרינן השתא הוא דאתרע (ש"ך שם ובסימן א' ס"ס ק"ח) ועיין לקמן כלל כ"ח סימן י"ג: