חיים וחסד ת״ל

הרב את ריבנו והדן את דינינו והנוקם את נקמתינו (בברכה שאחר מגילה). פירוש מחמת מה נראה גדלות הבורא הוא מחמת 'ריבנו', שמגדיל אותנו. 'והדן', פירוש מחמת מה נראה שהוא גבור, מחמת 'דינינו'. 'והנוקם' מחמת מה נראה נוקם, גם כן כנ"ל. 'והנפרע לנו מצרינו', פירוש כי אל הוא חסד, ואימתי הוא ניכר חסדו כשאנו תחלה במיצר ואחר כך הוא נתגלה לנו אז ניכר חסדו, וז"ש 'והנפרע', לשון התגלות, 'מצרינו' – ממצרינו, כי אם לא היה מיצר היה תענוג תמידי ואינו תענוג, ומזה הטעם גם כן גילה אותנו לבבל.

הנה המן הוא גבורות, כי איתא (פע"ח ר"ח חנוכה ופורים פ"ו עיי"ש) שמנצפ"ך הם ה' גבורות. והנה יש ה' ידות שבהן יכולין לאחוז הדבר ואלו הן, ב' הידים, והגוף נקרא גם כן יד, וב' הרגלים, אך הברית אין צריך לחשוב כי גוף וברית חשבינן חד (זהר ח"ג רכג:), או שהברית כלול בהן, כי כל אחד מהמדות צריך להיות עמו מדת התקשרות, וגם העינים נכללין בכל א' מה' הנ"ל, כי ברית כרתי לעיני (איוב לא, א). והנה כל אחד מה' הידות כלול מי', והנה לכאורה כיון שבמדת אהבה כלול ההתפארות ואיך נראה לנו המדה הפועלת הדבר בעצמיותה, כי אין אנו יודעין אם האהבה בא מחמת ההתפארות או להיפך, אך בשביל זה בא בפרטיות, שבהיד עצמו יש ה' אצבעות כנגד ה' מדות (פע"ח הציצית פ"ג), גודל הוא מדת גדלות, אצבע הוא על שם (שמות ח, טו) אצבע אלהים הוא והוא גבורה וכו'. והנה כשנוטה אלו הה' לגשמיות הם נקראים ה' גבורות, וזה ענין המן שמחמת שישראל פגמו בברית בנשים נכריות ונטו את עצמם אל הגבורות, דהיינו הה' ידות נעשו ה' גבורות, ומחמת זה נתילד המן, וכשנוטים אל השי"ת נקרא ה' חסדים.

והנה התורה נקרא ברית דחכמה, אלא שלא היה לנו תפיסה בה על כן היה בה גבורה, שכפה עליהם ההר כגיגית, ואחר כך כשהבינו בעצמם החכמה והודו להשי"ת קבלו התורה מעצמם, שהבינו התגלות החכמה עילאה. וזהו על מקרא מגלה, שקראו להתגלות זאת החכמה. וזהו (אסתר ט, כז; שבת פח.) קיימו וקבלו, קיימו מה שקבלו כבר בניצוח. וזהו שחנוכה ופורים הם ב' רגלים, שחנוכה הוא ניצוח ופורים הוא הודיות (פע"ח חג השבועות פ"א):