דרישה, חושן משפט תכ״ד:י׳

החובל בבתו הקטנה כו' עד ובשבת כתב הרמב"ם שאם היתה סמוכה כו' עד וא"א כתב דאפי' היא סמוכה כו' תימה מדכ"ר פלוגתא בין הרמב"ם והרא"ש בשבת דלהרמב"ם אף שחבלו בה אחרים מ"מ כיון שהיא סמוכה על שולחנו השבת לאביה ולהרא"ש השבת שלה כשחבלו בה אחרים אף בסמוכה על שולחנו כיון דמעלמא אתי לה משמע הא בצער וריפוי ובושת שכ"ר לפני זה שהן שלה הן שחבל בה אביה הן שחבלו בה אחרים כ"ע מודו בזה דהן שלה בין סמוכה על שולחנו בין אינה סמוכה מדלא כתב בהן פלוגתא וזה אינו דהא הרמב"ם מסיק וכתב שם בפ"ד דחובל ורבי' כתבו מיד אחר זה כשחבל האב בבני והוא סמוך על שולחנו דפטור אביו גם מצער וריפוי ובושת ושלהרא"ש חייב האב לשלם לבנו הנך שלשה וגם הנזק אף שסמוכין על שולחנו ואינו פטור אלא בשבח ובודאי אין חילוק בין חבל בבנו הגדול בין חבל בבתו הגדולה דלהרמב"ם בשניהן פטור כשסמוכין על שולחנו ובהדיא איתא בגמ' דבניו ובנותיו שוין בזה וכ"כ המ"מ ואף שהמ"מ כתב בהדיא שם פ"ד דחובל בפירוש להרמב"ם דמ"ש דבחובל בבתו חייב בצער ריפוי ובושת היינו דוקא כשאינה סמוכה על שולחנו רבינו ע"כ לא ס"ל הכי מדלא כתב פלוגתא בינייהו בצער ריפוי ובושת בסמוכין על שולחנו והוא חבל בהן כמ"ש בשבת וכנ"ל גם ק' לפי' דהמ"מ דאי הרמב"ם איירי באינן סמוכין על שולחנו למה כתב הרמב"ם דהשבת הוא של האב כיון דמעשה ידיה שלו הא אין מעשה ידיה שלו אלא כשסמוכה על שולחנו והמ"מ דחק ליישב זה וכתב דאף שאינה סמוכה על שולחנו כל ימות השנה מ"מ בשעה שחבל בה קודם שנתרפא מהמכה מסתמא סמוכים על שולחנו ואז מעשה ידיה שלו והוא דוחק גדול לכן נלע"ד דמכח הקושיא ראה רבי' שדברי הרמב"ם נראין כסותרים זא"ז דמתחלה כתב שם בפ"ד דחובל דין י"ד דהחובל בבתו משלם לה צער ריפוי ובושת וס"ל דמוכח דאיירי שם אפי' אוכלים של שולחנו מדכתב שם לפני זה דשבת הוא של אביה כמו מעשה ידיה שהוא של אב וידוע שאין מעשה ידיה של אביה אלא כשהיא סמוכה על שולחנו וכנ"ל ואח"כ בדין י"ט כתב דהחובל בבניו בין גדולים בין קטנים והן סמוכין על שולחנו דפטור האב מתשלומין כל ה' דברים וכדי ליישב דבריו ס"ל דהרמב"ם מחלק דודאי בבתו הגדולה דאז מעשה ידיה וכסף מכירתה אינם של אביה היא שוה לבן בכל ענייניה ומזה איירי הברייתא דהחובל דמשוה בן ובת אבל כשהן קטנים אז יש חילוק ביניהן דבת דיש לאביה ממנה הנאת מעשה ידיה וכסף מכירתה בזה אמרו דלא קפיד אביה ג"כ עמה להניח בידה שבת וכ"ש ריפוי וצער ובושת אם חבלו בה אחרים וגם כשחבל בה הוא אף שאינו משלם לה שבת מ"מ משלם ריפוי וצער ובושת כיון שציערה וביישה ואי משום דסמוכה על שולחן אביה אין זה יתור כיון דנותנת לו מעשה ידיה משא"כ בבנו הן גדול הן קטן כיון שאין לאביו הנאה מהן במעשה ידיו וכסף מכירתו דדוקא בבתו הקטנה כתיב את בתי נתתי לאיש הזה ולא בבתו הגדולה ולא בבניו הן גדולים הן קטנים וכיון דאין לו הנאה מהן והוא עושה להן יתור לפרנסן על שולחנו מש"ה גם חז"ל פטרוהו להאב מבתו מתשלומי צער ריפוי ובושת אם חבל בה הוא שא"צ לשלם לה מכיסו משא"כ בשחבלו בה אחרים דגם הרמב"ם מודה דישאר בידה אף שסמוכה על שולחנו ודוק דבזה מיושב הכל: וא"א הרא"ש ז"ל כתב דאפי' כו' חבלו בה אחרים כו' ז"ל הרא"ש שם בפ' החובל ומודה רב בשבת דהוא לאב אם היא סמוכה על שולחנו דשבת הוה במקום מעשה ידיה והם של אביה מיהו לקמן בברייתא אמרינן דאם חבל בה אחר אפי' סמוכה על שולחן אביה הוה שבת דידה דבמידי דאתי לה מעלמא לא קפיד וכן הלכה ואם אינה סמוכה שולחנו הוה שבת [דידה] דקבעיא למתזן מיניה ואם יש בהשבת מותר על מזונותי' הוה של האב עכ"ל וצ"ע בסוף דבריו שכתב ואם אינה סמוכה על שולחנו הוה שלה דהא לפני זה פסק להלכה דאפי' בסמוכה על שולחנו הוה דידה ודוחק לומר דכ"כ אליבא דגמ' שכתב ראשונה דסמוכה על שולחנו הוה של אביה דא"כ הול"ל הא דהברייתא משמע דאפילו סמוכה על שולחנו הוה שלה בסוף וגם דוחק לומר דאף דבאינה סמוכה הוא פשיטא שלה מ"מ כתבו משום סיפא ללמדנו דהמותר הוא של האב דאכתי קשה ל"ל הנתינת טעם דכתב דבעיא למתן מיניה דהא בלה"נ הוא שלה כמ"ש לפני זה דאפי' בסמוכה על שילחנו הוא שלה לכן נראה דמ"ש ואם אינה סמוכה על שולחנו כו' איירי אפי' באב שחבל בבתו דכה"ג בסמוכה על שולחנו הוא של האב דהא לא אתי מעלמא אבל באינה סמוכה על שלחנו צריך האב ליתן השבת מכיסו לבתו כדי למתזן מיניה ומסיק ע"ז דבאם יש מותר נשאר לאב בידו דאין צריך ליתן מכיסו לבתו אבל ודאי דאם חבלי בה אחרים גם המותר הוא שלה אפי' סמוכה על שולחנו וכמ"ש והשתא מש"ר ז"ל וא"א הרא"ש ז"ל כתב כו' עד ואם חבל בה הוא פטור ואם אינה סמוכה על שולחנו אפילו חבל בה חייב דקשה הלא הרא"ש לא דיבר מחבל בה הוא והב"י כתב ובחבל בה הוא וסמוכה על שולחנו נלמד ממ"ש דאינו קפיד במידי דאתי מעלמא דמשמע הא אם חבל הוא דלא אתי מעלמא קפיד ומש"ר אחר זה דבאינה סמוכה אפילו חבל בה הוא חייב נלמד ממ"ש הרא"ש דבעי למתזן (איניה) מיניה כו' שייך אפי' בחבל בה הוא עכ"ל ב"י והוא דוחק דלא הוה ליה לרבינו לכתוב וא"א הרא"ש ז"ל כתב אלא הול"ל דמדבריו נלמד כו' ועוד דאינו מוכרע די"ל חבל בה הוא אפילו לפי הטעם דכתב דבעינן למתזן מיניה דילמא אינו מחוייב ליתן מכיסו דבר ולפי מה שכתבתי א"ש וגם א"ש דל"ת למה לא כ"ר סיום דברי הרא"ש דאם יש מותר דהוא של האב די"ל דמ"ש בתחלה דהרא"ש כתב דאם חבל בה האב פטור הוא מ"ש דאם יש מותר דהוא של האב בחבל בה הוא באינה סמוכה דמינה נלמד (מינה) דבאינה סמוכה אם יש מותר דהוא של האב דחדא באידך תליא ומש"ר דבאינה סמוכה חייב האב הוא מה שכתב הרא"ש בפירוש ואם אינה סמוכה וכמ"ש ודוק היטב ותמצא כדברי: