דרישה, חושן משפט של״ז:ז׳

יכול הפועל לאכול כו' עד ואפי' שכרו לכל היום לא יאכל קישות הראשון שלקט כו' ז"ל המשנה שם דף צ"ב אוכל פועל קישות אפי' בדינר ר"א בן חיסמא אומר לא יאכל פועל יותר משכרו וחכמים מתירי' אבל מלמדין [את האדם] שלא יהא רעבתן ויהא סותם את הפתח לפניו (פי' דרך עצה אומרים לו שלא יגרום שימנעו מלשכרו) ובגמ' אמרי' שם חכמים היינו ת"ק א"ב אבל מלמדין לת"ק ליתא כו' אב"ע א"ב דרב אסי דאר"א אפי' לא שכרו אלא לבצור אשכול א' אוכלו ואמר רב אסי אפי' לא בצר אלא אשכול א' אוכלו וצריכא דאי אשמועינן כו' ע"ש דעביד צריכותא להני תרי מימראות דרב אסי דחדא לא נלמד מתוך חברתה ופירש"י דת"ק אית ליה דר"א וז"ש פועל אוכל קישות שהיא לבדה ואין עוד אחרת ועוד אשמועינן דאפי' היא שוה דינר ור"ל אע"פ שלא שכרו אלא בעד חצי דינר מותר לו לאכול אף שהוא יותר משכירותו (אבל זהו פשוט כשלא שכרו אלא בקישות א' והוא אכלו שא"צ ליתן לו שכרו אפי' אינו שוה כדמי שכירותו אלא פחות אלא שאם שכרו לכל היום ס"ל לת"ק דמותר לאכול יותר משכירותו וג"כ צריך ליתן לו כל שכירותו) ור"א בן חסמא פליג עלייהו וס"ל בין שהיא לבדה בין ששכרו לה ולחברתה אם שוה יותר על שכרו לא יאכלנה ואתו רבנן בתראי למימר יותר על שכרו מותר הוא לאכול אם שכיר יום הוא אלא מלמדין כו' אבל שכרו לקישות לבדה לית להו דר' אסי עכ"ל רש"י וכ"כ הרא"ש ופסק דהלכה כחכמים וליתא דר"א ולפני זה כתב הרא"ש אהא דקאמר א"ב מלמדין ז"ל והלכתא כחכמי' ולא כסתמא דרישא דאשכחן כמה סתמא דיחידאי אינון כדאמרו סתם מתני' ר"מ היא אבל ל' חכמי' כולל רבי' ועוד דמסתבר טעמייהו דנכון הוא וטוב וישר הוא ללמד לכל אדם ולהורותו הטוב לו עכ"ל והן הן דברי רבינו ומש"ה כ' פסק' דדינ' דלא כרב אסי אבל ממש"ר אבל מלמדין כו' אין ראיה דהלכה כחכמי' בתראי דהא כל (האי) [הא"ב] דבגמ' זולת הקמייתא הא דקתני במשנה אבל מלמדין לאו מדברי חכמי' בתראי לחוד הוא אלא ר' סתם וכתב בו אליבא דכ"ע וכן מוכח בגמ' ע"ש ואף שמל' רש"י והרא"ש הנ"ל משמע דמ"ש א"ב הא דר"א לא קאי אלא אדר' אסי קמייתא והגמרא עביד צריכותא ואיכא למימר אף שחכמים לא ס"ל לדר"א קמייתא מ"מ לדר' אסי בתריית' ס"ל וס"ל לרבינו מדקאמר הגמרא סתם א"ב דר"א ולא כתב איזהו וגם מייתי לתרווייהו ועביד צריכות' ביניהן מכל זה (זה) משמע דאתרווייהו קאמר א"ב דאל"כ אין כאן מקומו דר' אסי השני ומכ"ש הצריכותא שעשה בפרט מאחר שהגמרא שאחר זה אומר עוד א"ב לדאיסי בן יהודא כו' ולא הו"ל להפסיק בין הא"ב אי לא שהא"ב דר"א אתרווייהו קא כי תרווייהו מרומזים בדברי ת"ק דאמר אוכל אדם קישות דמשמע כשהוא יחיד בין בדלא שכרו אלא לאותו קישות לבד בין דעדיין לא בצר אלא אותו לבד ורש"י והרא"ש נקטו בלשונ' לר"א קמיית' וה"ה לבתריית' ומשה"נ מייתי הרא"ש לתרווייהו (הא"ב) [בהא"ב] ואי ס"ל דר"א השני הלכת' הוה להביא שם וגם מהרי"ף והרמב"ם מוכח דלא ס"ל בחד מהני דר"א להלכה מדהשמיטוהו ע"ש ודוק וגם ה"ה אפשר דכיון למ"ש אלא שקיצר בלשונו ע"ש: