דברי אמת, דברי אמת על הגמרא, בבא קמא כ״ד ב

רבינא אמר כו'. נשכח עתה. אך זה צ"ל לרש"י נראה שהוא כר' אחא שמבי' תוספת שתולין בא'. ולתוספת שכתבו חזרו והכירוהו נראה שהוא לפי דבריהם לעיל שמיירי שהשלישית העידו תחלה כמו שכתבו לעיל ד"ה לימרו הנך בתראי וא"כ י"ל הגם שהם שקרי היה רצונם רק להעדאה ע"כ קודם לכן אמרו שאין מכירין אותו כי חששו אולי אדהכי והכי יחזרו העדות ולא ישקרו גם הם עד אח"כ שהעידו גם הם ואז תועיל שקריהם לחייב אותו נ"ש אמרו שחזרו והכירוהו כי לא רצו לשקר בשביל ח"נ כ"א דוקא בשביל העדאה ודו"ק:

בתוספת ד"ה במכירין. וא"ת כו' דמצינו למימר. נראה פירושם כי וא"ת אינו קושיא כ"א שידעו שניחא כ"א אם תאמר כן י"ל כן ע"כ כתבו דמצינו למימר להיות יותר ניחא מלעיל וא"ת כן אשיב לך י"ל כן ודוק:

שם בגמרא איבעי' להו כו' משסה ודאי פטור כו'. לכאורה זה מיותר ונראה דאי הוה [משסה חייב] לא הוה בעי מידי דא"ל כיון דידעת בכלבך כו' דמצו אמר ודאי לא ישסו לי' שלא ליחייב ואפשר זה הוא כוונ' התו' בד"ה המשסה כך לא דמי לשור האיצטדון כו' והפי' הוא שור האיצטדין כשלוחמים עמו הוא מלומד ליגח את האד' או כשמרמז לו אדוניו והוא פטור כשהרג אדם משו' שאדם נלחם עמו להורגו וא"כ אין לומר לא איבעי' לך לאשהוי' דלמה לאדם ללחום עמו לחוש דילמא עי"ז יהרוג שום אדם בכעסו. הלא יהיה חייב לשלם בעדו ודו"ק:

שם בגמ' ותם כו' הא נגח חייב. לכאורה לא קשה מידי דהוה תחילתו בפשיעה וסופו באונס וצ"ל הקושיא היא למ"ד פטור ודו"ק:

שם פטור אף משסה. לכאורה אינו מובן לעיל קאמר משסה ודאי פטור ועל בעל הכלב איבעי' לי' ועתה להיפך. והאמת נראה י"ל אצל התנא הי' פשוט שבעל הכלב פטור וקמ"ל דאף משסה דהוה גרמא בניזקי פטור דיש חילוק בין דיני דגרמי לגרמא בנזקין משא"כ לאמורא ידע כבר דגרמא בנזקין פטור דהכי הלכתא וא"כ פשיטא ליה על משסה דפטור:

שם רבוצה במהלכת חייבת. לכאורה זה מיותר כאן וי"ל דבל"ז ה"א טעם מהלכת ברבוצה פטורה דמיירי דאין לה מקום לעבור ואורחה הוא לבעוט בה על שאינה מניחה לילך והוה רגל ברה"ר ע"כ פטורה וא"כ לא הוה כוותי' כלל. אך מסיפא מוכח שפיר דהדיוק הוא כמו שכתבו התוס' לעיל הא הוזקה בה פטורה דאבעיא לסגויי באידך גיסא וא"כ ניחא ודו"ק: