דברי אמת, דברי אמת על הגמרא, בבא קמא ב׳ ב

בד"ה דאלו אב כו'. מה שמקדים הגירסא להקושיא הוא פשוט בעזרתו ית' דאי הוה גריס אדם לטמא בגדים פי' שהוא לבוש הוה אפשר לומר דגם הראשון מטמא אדם וכלים. א"כ גם חרב הנוגעת בטמא מת מטמא חרב השני כיוצא בו ותו לק"מ וק"ל:

תוספות ד"ה אבל במחוברת כו'. פי' התוספת דהנה קודם הקושיא הקדים לשלם נזק שלם ובעי בזה דלא נפרש כולה מועדת כפי' הר"ת לקמן דף ה' ע"ב שמביא התו' בא"ד. ועי"ז משלם נזק שלם מפני שדרכו להזיק וא"כ תו לק"מ דר"פ דס"ל קנסא הוא רק בתלושה כ"א לפי האמת שיש לימוד הוא סובר גם במחוברת כן משא"כ אי לא הוה כתי' ה"א דמחוברת דרכה להזיק ולא הוה קנסא וגם משלים נזק שלה דהוי ילפינן מבור וחד מהני כמו למ"ד ממונא עתה. ותו לא היה קשה כלל. אך זה אינו ניחא כלל לומר כן דכתיב בשביל זה לאשמעינן מה שאפשר להבין שאין דרכה בכך כיון שזה הוא סברא ברורה לר"פ. ומי איכא ספיקא קמי' שמיא כלומר מי איצטרך קרא משום טעות דסברא ברורה. ע"כ מפרשים קודם לכך כעין לפרש דלקמן דף ה' ע"ב ד"ה שכן מועדין ומוקשים שפיר. על זה מתרצים דבאמת הפירוש הוא כמו קודם כולה מועדת שדרכו להזיק ועי"ז משלם בפעם אחת נזק שלם אפי' לר"פ כנ"ל ואין הכוונה על הפסוק. דהלא אין הפסוק מיותר לזה אלא על הברייתא וכתירוצם ז"ל ודו"ק היטיב:

רש"י ד"ה ואגב אורחא קמ"ל כו'. האריך דלא תקשי מאי קמ"ל דמועד לאדם הוה מועד לבהמה הלא כתיב במועד לאדם וגם בעליו יומת וא"כ ע"כ צריך לומר דלא עמד בדין עד שהרג את הבהמה וא"כ משום רשעה אחת אתה מחייבו אף במיתה לזה וממון לזה יש דיעה דפטור לזה מפרש כו' ודו"ק:

שם בגמרא אלא תולדותיהן לאו כיוצא בהם דקאמר ר"פ אהייא. מאי לשון אלא כאלו תלוי במה שאמר עתה. אך דאי הוה קרי לנשיכה תולדה דשן כיון שהוא בשיניים וכן רביצה ובעיטה תולדה דרגל הוה ניחא כיון דאין שוין לשן ורגל דלאו הנאה להזיקה ולאו הזיקה מצוי תולדותיהן לאו כיוצא בהם משא"כ אם הם תולדה דקרן כי אין חלוי במה שהם בשן ורגל בהטבע שלהם ובמעלתם. וע"כ קרי להם תולדה דקרן:

וי"ל עוד שע"כ קרי להם יותר תולדה דקרן ששוה בשני דברים הן כי כוונתן להזיק והן שאין הנאה להזיקן ולא הזיקן מצוי כי קרן:

בגמ' אין נגיחה אלא בקרן לא בענין אחר משום דכתיב באלה תנגח את ארם באלה דוקא וכן בהם עמים ינגח משמע דוקא קרן וזה אין נגיחה אלא בקרן משא"כ בשן ורגל לא משמע זה ולא אחר כ"א משמע שן רגל דמצינו ושלח זה הרגל וכן שן:

רש"י ד"ה ומאי שנא שן מהנך דקא מוקמת מלתא דר"פ כו'. בעי בזה דעתה אין מזכיר ר"פ כנ"ל בתולדה דקרן לכך מפרש דקאי אמה דקאמר לעיל כי קאמר ר"פ אשן ורגל:

רש"י ד"ה מ"ש רגל דמחייב. שינה בלשון מלעיל מ"ש שן דלעיל מפרש מ"ש מהנך. דאין מזכיר קודם שום דבר ודאי מהנך נפרש אתולדות משא"כ עתה דהזכיר קודם שן ותולדותי' ה"א מהנך קאי אשן ותולדותי' ע"כ פירש מ"ש דמחייב דהזיקה מצוי עוד נשכח:

רש"י מ"ש קרן דמחייב. ר"ל דלא תימא מ"ש קרן דכוונתו להזיק הלא הם ראוי להיות כוונתם להזיק. וא"א לפרש כן לכך פי' מ"ש קרן דמחייב דכוונתו כו' זה הוא הטעם וק"ל.

בגמ' ושלח זה הרגל כו'. מה שמשנה הלשון מלמעלה דאמר אין נגיחה אלא בקרן. נראה משום דבנגיחה הוה ידעינן דהוא בקרן אך הוה אמרינן דגם נגיפה הוא נגיחה ר"ל דגם בגוף הוה ניחה ולא הוה ידעינן מועד לאדם הוה מועד לבהמה וכן לא להיפוך וגם קרן תלושה לא הוה ידעינן דה"א דהוא דוקא במה שבגופה: