בעל שם טוב, שיר השירים א׳

שיר השירים אשר לשלמה, במדרש, זהו שאמר הכתוב (קהלת י"ב) ויותר שהיה קהלת חכם וגו', ר"נ אמר תרתין וכו' לפלטין גדולה שהיו בה פתחים הרבה וכו', א"ר שילא לקיתון גדול שהוא מלא רותחין, ולא היו לו אוזן להטלטל ובא אחד ועשה לה אוזן וכו', אר"ח לבאר עמוקה וכו' ע"ש:

הקדמה אחת מובאה בספרים ומטו בה משמיה דרבינו אור ישראל וקדושו מוהר"י הבעש"ט ז"ל, בענין מה שעינינו רואות לפעמים, שיש איזה חומרא ותמיהה בתורתנו הקדושה, הן בנגלות הן בנסתרות, עד שהחכם מישראל צריך לשום לבו לחקור ליישב הדבר, ולפעמים צריך לדרוש זמן כמה שבועות, ואחר כך יראה שחכם אחד פשוט ישיג מעצמו דבר זה בלי חסרון כלל רק בשלימות כמו החכם הגדול שהשיג על ידי גודל הטורח והעיון:

ואמר על פי משל, כלי זהב מרוצף באבנים טובות שהוא נחמד למראה עד מאד, עמד במקום גבוה בראש פינה, ובלתי אפשר היה להורידו מחמת גודל הגובה, וכל אדם יחשוק מאוד לראותו היטב אבל הוא בלתי אפשרי מחמת גובהו, שאין יד האדם משגת להורידו, ובא חכם אחד בגודל התחכמות פעולותיו והורידו והעמידו על השלחן, ואחר כך כל אדם רשות ויכולת בידו ליקח הכלי בידו, ובשביל זה רחוק יהיה בינם ובין החכם, שהם מחזיקים הכלי בידם אחר שהחכם הורידו, ולו עיקר השבח שהורידו:

כמו כן כל חידוש בתורה הוא אור גנוז בשמי מרומים, בתחות כורסיא דמלכא קדישא, והחכם הראשון, לגודל קדושתו ששט למעלה למעלה למקום האור והורידו למטה, ואחרי כי הורידו למטה ואמר אותו חידוש, אזי נקל לכל אדם להשיגו, אחרי שהאור הוא בעולם הזה, עד כאן דברי פה קדוש מוהר"י בעש"ט ז"ל:
(נועם מגדים פ' אמור ופ' פינחס)