בעל שם טוב, לראש השנה ויום כפור ל׳

משל שהובא בשם הבעש"ט נשמתו בגנזי מרומים, שאמר להתוקעים ולבעלי תפלות, שפעם אחת איתרמי שהחיות מרדו בארי מלכם, ויקצוף המלך מאוד וחמתו בערה בו, והיו החיות מבקשין עצות ותחבולות לפייסו, ועמד השועל הפקח שבחיות, ואמר להם להחיות לכו עמי אל המלך, ואני יודע שלש מאות משלים הממשיכים את הלב, אולי אוכל לפייסו בהם, והלכו עמו, ויהי הם עודם הולכים עמו, ועדיין היו רחוקים מחצר המלך, ענה השועל ואמר להם, אל נא אחיי ירע לבבכם, היות שעצתי היה לפייס את המלך על ידי המשלים היפים, ועתה שכחתי קצתן, ויאמרו אליו אולי יתפייס המלך בעבור המשלים הנותרים בזכרונך, והנה בהגיעם לחצר המלך ממש, ענה השועל ואמר להם אל נא ירע לבבכם עלי, היות שנשכחו כולם ממני, אך אף על פי כן לכו עמי אולי יתן השם יתברך לנו רחמים וחנינה לפניו, ויתרצה לשמוע בקול צעקתינו, כי מה לנו עוד צדקה כי אם לצעוק אל המלך, והנה כשמעם הדברים האלה, וישמעו לו וילכו עמו ויבואו אל המלך, ויפלו על פניהם ארצה, ויען השועל ויאמר אדונינו המלך יהיו נא אמרינו לרצון לפניך, היות שמתחלה בושנו וגם נכלמנו להרים פנינו אליך, אך מצד שהייתי בקי בדברי משל ומליצה הממשיכים הלב, לזה משכתים בדברים, ואמרו אלי אחריך נרוצה, אולי תוכל לפייס את המלך בדבריך, ובמשליך הנעימים, וכעת מה אעשה שנשכחו ממני, הנה אנחנו כחומר ביד היוצר ויש בידך להמית ולהחיות, ואנחנו מבקשים את פניך בבכי ובצעקה, ויכמרו רחמיך עלינו ואל תשחיתנו ועשה עמנו חסד חנם, כי כן דרכיך, והנה כשמוע המלך צעקתם ושברון לבם, נתרצה להם ומחל להם, והנמשל מובן:
(אהבת שלום פ' נצבים)