בעל שם טוב, בראשית ב׳

בראשית ברא אלהים וגו'. לתרץ הקושיא שהקשו כל הראשונים ז"ל למה לא ברא הקב"ה את העולם קודם זמן הזה, דהרי פעולה הוא תמיד טובה מהעדר, ולמה נשתנה רצונו ית"ש מלא רוצה לרוצה, בעת שברא, ולא מקודם לזה, הרי הוא ית"ש אינו בעל שינויים, ע"ד דכתיב (מלאכי ג׳:ו׳, פסוק ו') אני ה' לא שניתי:

והתירוץ על זה, דהוא ית"ש אינו דומה לפועל בשר ודם, כי פועל בשר ודם, החכמה שיש לו עתה לא היה לו מקודם, וחכמתו הוא קנינית, וגם הוא בעל חסרון, ע"ד משל, שמפני שהוא צריך מקום לדור בו, על כן כשקנה חכמה לבנות לו בית אז הוא בונה לעצמו בית, אבל הוא ית"ש חכמתו עצמיית ולא קניינית, וגם אינו בעל חסרון. ולכן זה הרצון שעלה ברצונו לברוא את העולם, לא שנתחדש לו זה הרצון בעת בריאת העולם, אלא שכמו שהוא ית"ש קדמון כן רצונו קדמון, ומקדמת דנא היה מיד רצונו לבראות את העולם בעת הזה שברא אותו ולא קודם לכן, ולכן בעת שנברא העולם נברא ממש בעתו ובזמנו, כמו שהיה ברצונו הקדום לברוא אותו בעת הזה דווקא, ואם כן שפיר לא היה לו שום שינוי רצון כלל:

והראיה לזה, דהרי העולם שיהיה לעתיד לבא, עולם שכולו שבת, צדיקים יושבים ועטרותיהם בראשיהם (ברכות די"ז ע"א), ונשגב ה' לבדו ביום ההוא, וודאי מעלתו יותר גדולה מן מעלת העולם שהוא עתה, ופעולה טובה כזו בוודאי גם כן יותר טובה מן ההעדר, ולמה לא הקדימו הקב"ה אלא שכל זה צריך לבוא בעתו ובזמנו דווקא, כמו שדרך השבת לבא דווקא אחר ששת ימי החול, כן הוא בענין בריאת העולם שאף על פי שידע השי"ת שפעולה טובה מהעדר, אף על פי כן התנגד רצונו ית"ש לידיעתו, כי מקדמת דנא, כמו שהיה ידיעתו שהפעולה טובה, כך היה מיד רצונו שלא לעשות הפעולה מיד, עד שיבא העת, ולכן עזב את הידיעה ונמשך אחר הרצון, וקודם הבריאה היה דרך משל עולם שכולו שבת וזהו שאמר הכתוב (קהלת ג׳:י״א) את הכל עשה יפה בעתו, גם את העולם, וזהו סוד עמוק והמשכיל יבין:

וזהו עצמו פירוש ענין הידיעה והבחירה החפשית שנשארה לאדם, שלא יוקשה איך שייך שכר לצדיק ועונש לרשע, הלא ידע אל ויש דעה בעליון, וצפה והביט עד סוף כל הדורות, וידע מראש שזה יהיה צדיק, ואם כן מוכרח הוא להיות צדיק, ולא יתכן לו שכר, וגם ידע שזה יהיה רשע, ולא יתכן לעונש, כיון שלא היה יכול לשנות ידיעתו יתברך שמו.

אבל זה אינו כי הגם שיש לו ית"ש ידיעה, מכל מקום הרצון שלו הוא שייטיבו מעשיהם, כי על כן נתן לנו כל התורה והמצוות לעשות רצונו ית"ש, ואם כן הרי הרצון שלו הוא מתנגד להידיעה שמתחלה המחשבה, ולכן יכול האדם להיות נמשך אחר הרצון של השי"ת ולא אחר הידיעה, שהרצון יכריח את הידיעה כיון שאין חפץ להשי"ת בידיעה זו ובמעשה זה, והידיעה היתה שלא לרצון, ואם ירצה האדם ייטיב מעשיו כמו שהוא הרצון של הש"י, ולא יוריד וישלשל לעצמו את הידיעה, כי הידיעה של הרע נבראה לנסיון הצדיקים, כמו שכתוב (בפ' ראה) כי מנסה ה' אלהיכם אתכם, כי עולם הזה הוא עולם הנסיון, שנשלחה הנשמה להיותה בנסיון בעולם הזה, שאם יעשה החטא יטה אחרי הידיעה, ואם לא יעשה החטא הרי יטה אחרי הרצון והציווי, המתנגד להידיעה, שעל זה נאמר (בפ' ויקרא) אשה ריח ניחוח לה', שהוא נחת רוח לפני שאמרתי ונעשה רצוני, והבן זה היטב:
(כתר שם טוב ח"ב די"ג ע"ג).