בני יששכר, שבתות ב׳:ה׳

וכיון שבאנו לדבר מענין זה הידור מצוה עד שליש במצוה. נבא לבאר מהיכן נפקא לן זה מן התורה דהנה הידור מצוה נפקא לן מפסוק. זה אלי ואנוהו. התנאה לפניו במצות. היינו לעשותה בהידור מן המובחר אבל שיעור שאמרו עד שליש לא נדע מקומו איה וגם מן הצורך מה שייכת יש לשירת הים. שיתבאר בו ענין הידור מצוה. והנרא' לבאר עפ"י מה דאית' בתרגום המיוחס ליונתן בפסוק ויקח שש מאות רכב בחור ושלישי' על כלו. תרגום ומולית"א תליתאה על כולהון ולכאור' לא נודע כוונתו והנראה לפרש עפ"י הירושלמי כלאים הובא בפי' הר"ש למשניות וכ"ה במדרשים והוא שמעולם לא הי' נוהגין ליסע בעגלה רק עם סוס א' עד שבא פרעה שהי' בימי יוסף הנהיג ליסע במרכבתו בשני סוסים. ואח"כ פרעה שרדף אחרי ישראל הי' אוסר שלשה סוסים בכל מרכבה וזהו הפי' ושלישי"ם על כולו וזה ג"כ כוונ' הת"י מוליתא תליתאה (היינו סוס בענין מולייתות של בית רבי בגמ') וא"כ הוסיף פרעה הידו"ר שליש בעבירה לרדוף אחרי ישראל והנה השי"ת לקח ממנו נקם. סוס ורוכבו רמה בים. ומבחר שלישי"ו טבעו בים סוף ע"כ שוררו לפניו זה אלי ואנוהו. אתנאה לפניו במצות. וממילא נשמע דהידור מצו' עד שליש כמו שפרעה התנא' בהידור שליש בעבירה והשי"ת מבחר שלישיו הטביע בי"ס הנה מחייבי' אנחנו להתנאו' לפניו במצותיו בתוס' שליש (ממיל' לפ"ז נדע דפי' שליש בזה הוא חלק שלישי נוסף על השני'):

ובזה ביארנו ג"כ דברי נעים זמירות ישראל בהילוליו ברוה"ק על לעתיד. רוממ' אל בגרונם וחרב פיפיו' בידם לעשות נקמה וכו' לאסו' מלכיהם בזיקי' ונכבדיהם וכו' לעשות בהם משפט כתוב הדר הוא לכל חסידיו הנה כל משכיל יראה שהדברים אין להם ביאור א' מה ענין חרב פיפיות לענין לאסור מלכיהם וכו' ב' מהו הפירוש לעשות בהם משפט כתוב והיכן כתיב. ג' מהו הסיום. הדר הוא וכו'. ועפ"י הנ"ל מובן דהנה ידוע אשר כלל קומת האדם נחלק לשלשה חלקים. חלק המחשבה הם בחי' חב"ד וחלק שממנו מוצא הדיבור היינו הריאה והלב והם נגד הזרועות וגמר כלי המעשה הם בבחי' נה"י היינו השוקים והרגלים והנה השי"ת כאשר ציונו בירושת הארץ בראשונה להכרית הגוים לא תחיה כל נשמה הנה נאמר לשם בגבורי כח העושים מלחמה וטרף זרוע אף קדקד המה שני שלישי האדם בשיעור קומתו והנה על לעתיד אמר דוד ברוה"ק אשר יקויים המצו' הזאת בהידור מצוה שהוא שליש נוסף וניקח נקמתינו מן הגוים גם בשליש השלישי דהיינו לאסור מלכיהם וכו' וזהו לעשות בהם משפט כתוב. היינו הכתוב במ"א בשירת הים אשר שם מבואר הידור מצוה עד שליש במצוה וזהו הדר הוא לכל חסידיו היינו בזה הענין יקיימו מצות הידור כיון שהיא מצות השי"ת לעשות נקמה בגוים הנה יחויב בזה מצות הידור כמשפט לכל חסדיו:

ובזה יתבאר לנו ג"כ טוב טעם ודעת למנין ש"י עולמות שעתיד הקב"ה להנחיל לכל צדיק הנה הרב הגדול החיד"א זלה"ה כתב בשם גדול א' להיות המצות הם התרי"ג וז' מצות דרבנן. הרי תר"ך ומכל מצוה נברא מלאך א' ומלאך הוא שלישו של עולם א"כ הם ר"ו עולמות וב' שלישי'. והנה השי"ת כביכול מוסיף שליש לבני ישראל כענין תוספת כתובה א"כ יש להם ש"י שלישים. ולדרכינו אנן נימא שהתוספת שליש. הו"א מהידור מצוה שהוא עד שליש במצוה ועפי"ז יתבאר לך ג"כ ומבני יששכר (יש שכר) יודעי בינה לעיתים גם בעתים מעיתותי קדש יודעים להוסיף) לדעת מה יעשה ישראל כמה יהי' התוס'. וכמש"ל אות א' אומר לך עוד טעם לתוספ' שבת. הנה כתיב ויכל אלקים ביום השביעי מלאכתו וכו' ביום הששי מיבע"ל ודבריהם ז"ל ידועים ומה שאחשוב עפ"י פשוטו דהנה אין לטעות שעשה השי"ת שום מלאכה ביום הז' מעין מלאכות המבוארות בששת ימים דהנה מלאכת כל יום מבואר ביומו. ובשבת אין מבואר שום מלאכה רק אעפ"כ לא כלו כל המלאכות רק ביום הז' כי הזמן הוא ג"כ נברא כשאר הנבראים וא"כ כיון שנברא העולם להתנהגות הזמן בז' ימים כיון שלא יצא לפועל עדיין יום הזמן של יום השביעי לא נגמרו עדיין כל המלאכות כי הי' העולם חסר בריאת יום הז' וכשנברא הזמן יום הז' כלו כל המלאכות וזה יש לרמז בדברי רז"ל ג"כ באמרם מה הי' העולם חסר מנוחה באה שבת בא מנוחה היינו שהי' העולם חסר עדיין בריאת יום המנוחה. ולפי"ז תשכיל ותדע ג"כ ענין תוספת שבת כי זה ענין והלכת בדרכיו דהנה השי"ת שבת מכל מלאכתו ביום השביעי רק ברא ועשה את יום השבת שלא הי' עדיין בפועל. כן מחוייבים אנחנו לשבות מכל המלאכות רק מצוה עלינו לעשות את יום השבת היינו לעשות שבת חדש. מתוספת ימי החול שאנו מוסיפין על השבת הנה היא לנו עשי' בזמן את יום השבת: וזהו ושמרו ב"י את השבת לעשות את השבת וכו' ביני ובין בני ישראל אות היא לעולם כי ששת ימים וכו' הבן הדבר. אשר השבת העיקרי כבר הוא נברא ומה שאנו מוסיפין אנחנו בוראים זמן מחדש: