בני יששכר, אדר ב׳:ט׳

פסיקתא רבתי פ' כי תש"א את ראש ב"י לפקודיהם ילמדנו רבינו כמה פעמים בשנה תורמין את הלשכ'. כך שנו רבותינו בשלשה פרקים בשנה (נרא' דבא לדייק ש"א לא נאמר אלא תש"א אבל הוא הגם דשלש תרומות תיקנו חכמים והוא מבחי' תור"ה שבע"פ אבל ליכא מידי דלא רמיזא באורייתא אפילו מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש או לתקן כי הכל נמסר למש"ה בסיני. והנ' תש"א ר"ת "אלו "שלש "תרומות וגם תש"א א"ת רא"ש ר"ת "אלו "שלש "תרומו' "אשר "תורמין "אשר "שנו "רבותינו) ולהיכן היתה תרומת הלשכ' לוקחין בה תמידין משל כל ישראל מן השקלי"ם שהיו שוקלין למה כדי שיהיו כל ישראל שותפין בו (נראה דבא לדייק למה נאמר לפקודיהם כיון שהוא מצו' לדורות שיתן כ"א מישראל בכל שנה מחצית השקל אפי' אינם מונים אותם. והנ' עמ"ש בסי' ח' בפסוק ולקחת וכו' ונתת אותו על עבודת אה"מ והי' לב"י לזכרון ע"ש מ"ש. הגם דהוא מצוה דכל יחיד וקי"ל חד לא מיכתבין בס' הזכרונות (רק בספר לבדו כמ"ש התוס') אבל מצוה דרבים מיכתבין בס' הזכרונו"ת והחילוק הוא בין ספר פשוט לבין ס' הזכרונו"ת כי לשון זכרון הוא מן שורש זכ"ר שהוא המוליד בדומ' כ"ה ס' הזכרונו"ת כאשר יכתב בו איזה מצוה. הנה אפילו שהאדם אנוס וא"א לו לקיים המצוה. הנה הספר הזכרונות הוא מתייליד כאלו קיים האדם המצו' עכשיו בפועל עמש"ל סי' הנ"ל שהמצו' הזאת הוא מצוה דיחיד על כ"א ישראל והנ' מצוה דיחיד נכתבת רק בספר ולא בספר הזכרונות נמצא בד"א בעת שא"א לנו לקיים המצו' כגון באורך זמן גלותינו אינה בחשבת לנו מצוה ע"כ אמר הש"י ולקחת וכו' ונתת אותו על עבודת אה"מ א"כ נק' מצו' דרבים ע"כ והי' לכם לזכרו"ן וכו' אפי' בזמן הגלות תוליד המצו' שקיימת בזמן המקדש תוליד בדומ' ויש לפרש בזה ג"כ כוונת הפסיקתא למ"ה (לוקחין תמידין מן מחצית השקל) כדי שיהי' כל ישראל שותפים בו ותהי' מצוה דרבים ותכתב בס' הזכרון. לזכרון לפני י"י ע"ע אפילו בעת שנחסר מאתנו המצו'. ובזה יתפרש הכתוב. כי תשא את ראש ב"י לפקודיה"ם היינו להשלים חסר נ' גם בימי עניי' ומרוד' (לפקודיה"ם מלשון ולא נפק"ד מהם איש. ויפקד מקום דוד. שפירושו חסרון) אזי ונתנו כעת איש כפר נפשו לי"י. ויהי' לזכרון לפני י"י עד עולם: