בן איש חי, הלכות ב, וירא, פתיחה

כי ברך אברכך, והרבה ארבה את זרעך ככוכבי השמים וכחול אשר על שפת-הים (בראשית כב, יז). הלשון כפול ומכופל! ונראה לי, בסייעתא דשמיא, דידוע שאין לך דבר בעולם שאין בו חיצוניות ופנימיות, דהיינו, נסתר ונגלה. ולכן כל דיבור הבטחה שהבטיח הקדוש-ברוך-הוא לצדיקים, יש בזה נסתר הרומז על טובת הנשמה, ונגלה הרומז על טובת הגוף. ולכן בהבטחת הריבוי שהבטיח השם יתברך לאברהם אבינו עליו השלום, יש בזה נסתר, דהיינו שיהיו זרעו צדיקים שנמשלו לכוכבים, כמו שכתוב (דניאל יב, ג): "ומצדיקי הרבים, ככוכבים לעולם ועד"; וזה הריבוי הוא באיכות, שכול אחד יהיה שקול ונחשב כמאה או כאלף בני-אדם או יותר; ויש בהבטחה זו דבר נגלה, שהוא ריבוי בכמות, שיהיו זרעו רבים לגולגלותם כחול שלא יספר. וזה שאמר: "כי ברך אברכך" שתי ברכות: אחת בנסתר, הנוגע לנפש, ואחת בנגלה, הנוגע לגוף; ופרש ואמר: "והרבה ארבה את זרעך" בשני מיני ריבוי: האחד באיכות, שיהיו ככוכבי השמים, כלומר צדיקים, שאז הם רבים באיכות, שאחד נחשב להמון רב, וכמו שכתוב (ש"ב כד, טו): "שבעים אלף איש" – זה אבישי שהיה שקול בצדקתו כשבעים אלף איש (ברכות סב:), וזהו טוב נפשיי; והשני, ריבוי בכמות, שיהיו רבם כחול אשר "על שפת-הים" ולא אמר "כחול" בסתם, לרמוז שיהיו הם שומרים את העולם, כמו שאמרו רבותינו זיכרונם לברכה (תענית ג:) על הפסוק: "כארבע רוחות השמים" (זכריה ב, י) כשאם שאי אפשר לעולם בלי רוחות, כך אי אפשר לעולם בלי ישראל. וידוע כי הקדוש-ברוך-הוא שם החול על שפת-הים לשמור את העולם, שלא ישטוף הים את העולם, שבאמת הוא גבוה מן היבשה, וכמו שכתוב (ירמיה ה, כב): "אשר שמתי חול גבול לים, חוק עולם ולא יעברנהו", נמצא, חול אשר על שפת-הים, שם אותו הקדוש-ברוך-הוא לשמור את העולם. וכמו שאמרנו שאין לך דבר שאין בו חיצוניות ופנימיות, כן כל מצווה ומצווה יש בה חיצוניות ופנימיות; וכן הוא במצוות שבת: החיצוניות שבה, הוא עונג שבת הנגלה, שהגוף מתענג ביום זה באכילה ושתייה וכסות ועונה בתוספת מרובה על ימי החול; וכן מתענג במנוחה, שהוא שובת מכול מלאכה ועסק גשמי, וכל זה הוא נגלה. והפנימיות שבה, הוא עונג הנפש בתוספת נפש רוח ונשמה של קדושת שבת, והארת עילוי העולמות, וזיווגי המידות הנעשה למעלה, וכול זה הוא נסתר. ובזה יובן בסייעתא דשמיא הטעם, שאומרים בקבלת שבת שני פעמים "בואי כלה, בואי כלה" ופעם אחת בלחש; והיינו, שתי פעמים בקול רם כנגד חלקי החיצוניות שהם נגלים השייכים לגוף, שהם: אחד – עונג אכילה ושתייה שהוא ב"קום ועשה", ואחד – עונג מנוחה בשביתתו ממלאכה, שהוא עניין "שב ואל תעשה", ופעם אחת בלחש, כנגד הפנימיות שהוא דרך נסתר השייכה לנפש, בתוספת הקדושה ונשמה יתרה דשבת-קודש.