בית יעקב על התורה, תולדות מ״ו

את בכרתי לקח והנה עתה לקח ברכתי. איתא בזוה"ק (תולדות קמה.) זה פעמים מלה חד תרין זימנין בכורתי אהדר ליה זמנא אחרא ברכתי כגוונא דא (בראשית מ״ג:י׳-י״א) כי עתה שבנו זה פעמים מלה חד תרין זמינין חד דהא אהדרנא ליה ולא נכוי בכיסופא קמיה, שבנ"ו בשנ"ו. היינו שלולא החטא שבנו והיינו פנים קריבין, ועתה מזה עצמו נעשה בושנו פנים רחיקין. שהחוטא אינו יכול לקרב עצמו לפני השי"ת, אם תעזבני יום יומים אעזבך. וכן יעקב הא דאהדר מלה חד תרי זימני תחלה בכרתי ואחר כך ברכתי. כי בכור היינו שצריך מאד עבודה וצמצום, ולכן נקבע להבכור כח לצמצם עצמו, והוא מנושא על כל עניני עוה"ז שלא יכריחו אותו להמשך אחריהם, וזה דכתיב (תהילים פ״ט:כ״ח) אף אני בכור אתנהו, שיש לו כח גדול שיכול להיות מנושא על כל דבר, והיינו מפני שהבכור צריך ביותר צמצומים, כי מה שכתוב (תהילים נ״א:ז׳) ובחטא יחמתני אמי נאמר ביותר על הבכור, שבטפת בכור שם שולט התגברות התאוה, ומאד קשה להאב והאם שיהיו מבוררין אז, ולכן צריך הבכור עבודה וצמצום ביותר. ולכן בחר השי"ת בבכורים לעבודה, מחמת שהם צריכים לעבוד את השי"ת תמיד^קעומקורו במי השלוח ח"א פרשת בא ד"ה קדש [ב]: כי בהטיפה של בכור התגברות התאוה שולטת, וזה ענין קדש לי כל בכור. ומוסבר בבית יעקב שמות פרשת בא אות ל: כי בכור הוא הטיפה והולדה ראשונה, ושם הוא התגברות התאוה, שאז השפע מתעורר ברב כח, ושם אין אדם שיוכל לומר זכיתי לבי, אכן בישראל לפי שמבררין עצמן כפי כחם בכל מה שיש לאל ידם לברר, לזה נקבע בלבם, שגם במקום שאין כח האדם מגיע, גם שם יזדככו כל כוחותיהם בעומק לבם. ועיין עוד בתפארת יוסף פרשת במדבר ד"ה קח את הלוים: כמו שביאר בזה כבוד אזמו"ר זללה"ה, דהנה בעת הולדת הבכור שם יש ביותר התגברות התאוה, כי בעת ההולדה שם אין אדם יכול לברר עצמו עד גמר הבירור, וכדאיתא במדרש (רבה תזריע יד) אפילו חסיד שבחסידים אי אפשר שלא יהיה בו צד אחד מעון, כי בגמר ההולדה אפס ממנו כח הבחירה, ואין יכול לומר שם זכיתי לבי. וביותר בעת הולדת הבכור, שם אין ביכולת האדם לברר עצמו עד הבירור, וממילא יש בו גודל תקיפות, מאחר שהניח השי"ת מקום כזה אשר אין ביד האדם לברר עצמו שם, מסתמא יש שם כחות גדולות ויש לו גודל תקיפות על זה לטעון אתמול הייתי מוטל גולם לפניך. וזה הענין שהיה העבודה בבכורים שהשתמשו בזאת התקיפות.. ולכן מאס עשו בזה, כי לא היה חפץ בעבודה, ונתן ליעקב את הבכורה. ויעקב בחר בעבודה וחפץ בה, להיות מצמצם עצמו תמיד בעבודתו, להיות מקושר בהש"י מתתא לעילא. אהדר ליה זמנא אחרא ברכתי, היינו ששורת הדין נותן כן, שמחמת שהאדם סובל צמצומים לכן מזה עצמו בא לו עיקר הישועה, כדאיתא בזוה"ק (תולדות קמא.) ונחך ה' תמיד (ישעיה נח) דא תמיד של בין הערבים, היינו מחמת שזה זורע ונכנס בחשך ובספק ומצמצם עצמו, מזה בא לו עיקר הצמיחה. כמו בשבת, שנאסרו כל הפעולות באכילה ובבגדים, שבעוה"ז סובל האדם מזה, וזה נרמז על העתיד, דאיתא בש"ס (שבת ל:) עתידה ארץ ישראל שתוציא גלוסקאות וכלי מילת, היינו אכילה ומלבושים בלי יגיעה. כי בעוה"ז נגד לעתיד הוא כחלום נגד פתרון, דאיתא בש"ס (ברכות נו:) שפתרו לאחד שראה בחלום שנקצצו ידיו פתרו לו שלא יצטרך למעשה ידיו, כמו כן מרמז שבת על לעתיד שלא תצטרך למעשה ידיך^קעזעיין לעיל פרשה זו אות יג ד"ה כמו ובהערה עט שם.. וכן הוא בכל הצמצומים בכל המקומות שהאדם סובל נותן השי"ת בהן כל הטובות עצמן, כי הצמצומים אינם תמיד, כדכתיב (ישעיהו נ״ז:ט״ז) כי לא לעולם אריב ולא לנצח אקצוף. ולכן כששמע יצחק שאמר את בכורתי לקח, אמר אם כן יפה ברכתיו, כי אתה גרמת לעצמך שלא צעקת מיד על הבכורה, שאז היה לך מקום לצעוק, אבל כיון שאז מחלת מפני שלא היית חפץ בזה, אם כן ממילא הפסדת גם עתה הברכות, כי על אותו דרך שהלך האדם וצמצם עצמו על אותו דרך הכבושה, הולכים אח"כ כל מיני טובות וברכות^קעחזה לשון הזוהר הקדוש ויצא (קס.): תא חזי דיעקב הכי אשתדל לגבי עשו, בגין ההוא סטרא דיליה, לאתחכמא עלוי ולמיזל עמיה בעקימו בכל מה דאצטריך, בגין לשלטאה עלוי ברישא וסופא, וכלא כדקא יאות {היינו שלא הטעה אותו}, ורישא וסופא כחדא, דא כגוונא דא, כמה דכתיב בכרתי ולבתר ברכתי, שירותא וסופא כחדא, דא כגוונא דא, בגין לשלטאה עלוי באורח מישר כדקא חזי ליה {היינו שלקח הבכורה – עול עבדות ה' – ועי"ז לקבל הברכות}. לקמן פרשת ויצא אות סח.: