בית יעקב על התורה, לך לך ט׳

ויאמר ה' אל אברם לך לך וגו'. בזוה"ק (לך עו:) רבי אבא פתח שמעו אלי אבירי לב הרחוקים מצדקה, כמה תקיפין לבייהו דחייביא דחמאן שבילי ואורחי דאורייתא ולא מסתכלין בהו וכו' וכיון דאינון רחוקים מצדקה רחוקין אינון משלום דלית לון שלום. הענין בזה, דהנה שלום הוא שמא דקב"ה כדאיתא בש"ס (שבת י:), והוא מפני שהשי"ת הוא השלם בכל השלימות, וכל השלימות שנמצא בעולם הוא מהשי"ת, ובמדת השלום נכללו כל הטובות. וזה הוא הענין שפתח הזוה"ק בזו הפרשה בענין השלום, מה כתיב לעיל מיניה בנין דור הפלגה, שהתאחדו אגודה אחת אחר שראו הכליון שנעשה בדורות אשר קדמו להם דור אנוש ודור המבול, שכל מעשיהם היו להיותן עורקין קמי מארייהו בכדי שלא יתבטלו ברב האור, והיה ביניהם גזל וחמס ומחלוקת ועל זה נחתם גזר דינם, וכדאיתא בש"ס (סנהדרין קח.) ובמדרש נח (פרשה לח). ולזה לא רצו דור הפלגה לפנות בזה הדרך, פן גם עליהם יעבור זה הכוס, ואמרו זה לזה בואו ונעשה תחבולה שמעתה יוכרח השי"ת להשכין שכינתו בנו, ועשו אגודה אחת באהבה ואחדות, בחשבם שעי"ז יוכרח השי"ת לשכון בהם ולהשפיע להם כל הטובות כל אשר יחפצו, מאחר שראו שמעת שברא השי"ת את העוה"ז חפץ הוא בהוית העולם ולא בהשחתתה. שכן אף בדור המבול שהשי"ת מחה את כל היקום מעל פני האדמה, עכ"ז השאיר שארית בארץ נח הצדיק ובניו, משמע שבכל דור ודור, אף בדור החייב כליה, מ"מ נמצא ביניהם איש אשר בו יבחר ה', ועליו עומד כל העולם, נמצא שאם יעשו כולם אגודה אחת, שאף זה האיש הנבחר יהיה ביניהם, שהשי"ת דורש טובתו וחפץ בקיומו, ממילא לא יוכל לשלוט בהם שום קץ וכליון, והשי"ת יהיה ח"ו מוכרח לשכון בהם ולהשפיע להם כל משאלותם^נגכל העניין מבואר לעיל פרשת נח אות נא, נב, נג, נד.. אמנם כן הוא באמת, שמה טוב הוא מדת השלום, שהשי"ת נקרא בשם שלום, ומזה שיש בין הברואים אהבה ואחוה ושלום בין איש ובין רעהו, משמע מזה שה' אחד הוא השוכן ביניהם ומאחד אותם, שאם לא כן אפוא מי הוא המאחד אלו הפרטים וההפכיים, שכן נמצא בכל פרט התערבות חושך ואור, ואיך יוכל להתאחד חושך של זה האיש עם האור שנמצא בחבירו, ויעשו כולם אגודה אחת. משמע מזה שכל זה הוא מפני שהשי"ת שהוא אחד ושלם בכל השלימות שוכן ביניהם, ועי"ז יוכלו להתאחד גם הם^נדכמו שביאר בתפארת יוסף פרשת נשא ד"ה וישם: כי כל זמן שיש עדיין מחלוקת ופירוד אצל ישראל אין הברכה עדיין בשלימות. וכדאיתא (סוף עוקצין) לא מצא הקב"ה כלי מחזיק ברכה לישראל אלא שלום, וע"ז הוא הברכה של וישם לך שלום, שהשי"ת ישכין ביניכם אחדות ושלום ועי"ז יהיה הברכה בשלימות.. אכן כ"ז הוא אם ייטיבו דרכם ומעלליהם אל השי"ת לבחור בטוב ולמאוס ברע, אזי יבחר גם בהם השי"ת וישכון בהם אהבה ואחוה ושלום וישפיע להם כל הטובות^נהעיין לעיל פרשה זו אות א הרחבת ההסבר בעניין.. שאני דור הפלגה שהיו אוחזים רק בהרגלים, היינו בלבוש האחרון מזו המדה, שעיקר הכוונה שלהם בעשותם אגודה אחת היה שעי"ז ישפיע להם השי"ת כל הטובות, וכאשר ינתן להם השפעת ה' אז יתפשטו בה כאות נפשם וכחפץ לבם:

וזה השלום הוא מעלמא דפרודא, עד היכן, עד שעבדו לכח האש, שכן נמרוד שהיה הראש מדור הפלגה אמר לאברהם אבינו אני איני משתחוה אלא לאור וכו' כדאיתא במדרש (נח רבה צח). ולמה היו עובדים לאש, מפני שהיו מתיראים פן יפיצם ה', לזה היו עובדים לאש, שכן הוא האופיא של כל האומות שמהדבר שמתיראים שלא יבוא עליהם עושים זאת לדחלא ועובדים לזה^נולעיל פרשה זו אות ג ד"ה וזה הוא דאיתא ברש"י ובהערה כג שם., וכענין דאיתא במי השלוח פ' בשלח ח"א (בפסוק נכחו תחנו). ומה הוא כח האש שמפרר כל דבר לפירורים, שאינו מכלה הדבר לגמרי אך מפרר לפירורים, כדמשמע בש"ס (סוכה לא:) שלולב של אשירה פסול, ובש"ס (חולין פט) אפר של עצי אשרה כשר לכיסוי הדם, משמע מזה דלא אמרינן דכמאן דליתא דמי דא"כ במה מכסה את הדם, שהתורה צותה לכסות את הדם, מוכח מזה דלא אמרינן דכמאן דליתא דמי, לזה כשר לכיסוי הדם. והטעם שלולב של עצי אשירה פסול הוא מטעם כתותי מכתת שיעוריה כדאיתא שם הטעם בגמרא, לזה הוא פסול, כי לולב צריך שיעור, ולולב של אשירה עומד לשריפה, לכן אמרינן כתותי מכתת שיעוריה, אף דלא אמרינן דכמאן דליתא דמי, אכן אין בו ההתחברות והוה כמו שנתפרד לפירודים ופירורים ואין בו השיעור. ולזה היו עובדים לכח האש ועשאוהו לדחלא, שלא יגיעם קץ זה, ומגורת רשע היא תבואנו, הם אמרו פן נפוץ, וה' הפיצם מעל פני האדמה. ואף שבאמת שורש כח המחלק ומפרד יש בו טובה גדולה במקומו ובעתו, שהשפע הנשפע מהש"י אין כח הכלי קיבול של האדם לקבלו כשהוא בשפע רב שהוא בגודל אור יותר מכפי שנמצא כח בהבריאה לקבל, לזה צריך לאדם כח המפרר שיוכל אדם לקבל שפעת השי"ת בהדרגה על יד על יד^נזמבואר לעיל פרשת נח אות נב ד"ה וזהו כענין, פרשת ויצא אות ו.:

וזה הוא כוונת השמות היוצאים מהפסוק (תהילים קמ״ה:ט״ז) פותח את ידך ראשי תיבות הם פא"י, בגמטריא צ"א משולב הויה ואדני, שזה רומז על יסוד השפע הנשפע מהשי"ת, וסופי תיבות הם אותיות חת"ך^נחכמבואר בפרי עץ חיים שער הזמירות פרק ה., וזה מרמז על התחתכות השפע רב לחתיכות ולחלקים נפרדים, בכדי שעי"ז יהיה כח בהברואים לקבל שפעת השי"ת. ובזה ניכר ההבדל שבין ישראל לעמים, שישראל מקבלים עליהם עול מלכות שמים בכל הכח חיים שנמצא בהם, לזה לא ישלוט בהם אף כח האש, כמו שאנו רואים שכשהפילו את אברהם לכבשן האש באור כשדים לא נשרף, ואף שכח האש מכלה את כל. כי כן הנהגת השי"ת עם הבריאה מדה במדה, כמו שישראל עושים מצות השי"ת בשלימות הרצון, כן לעומתם מתנהג עמהם השי"ת למעלה מהטבע רק ברצון. והעכו"ם, שכל פעולותיהן הוא כמו מכונה מלאכתית מוצקת, שאם יסבבו הגלגל תעשה מלאכתה אף שהיא גולם בלי רוח חיים, וכן המה עושים הטוב בהשענם על הסמך שעי"ז יוכרח השי"ת למלא משאלות לבם. אבל לא בחר ה' בזה, כי עיקר הרצון והכוונה מהשי"ת הוא שאדם יתמשך אחר רצונו, שכל אשר יפנה ישכיל ברצון חי, ולא כמו מכונה הסובבת כפי כחה הקבוע בה בלא חיים. וזה הוא כוונת הזוה"ק על דור הפלגה, דחמאן שבילי מאורחוי דאורייתא אבל רחוקים אינון מצדקה שהוא חיים, שכן איתא בזוה"ק (וירא קח) שצדקה הוא ברזא דחיים: