בית יעקב על התורה, לך לך ז׳

ויאמר ה' אל אברם לך לך וגו'. מי העיר ממזרח צדק יקראהו לרגלו וגו' (ישעיהו מ״א:ב׳). בזוה"ק (לך פו.) מי העיר ממזרח דא אברהם דלא נטיל אתערותא לגבי קב"ה אלא ממזרח בגין דחמא שמשא דנפיק בצפרא מסטרא דמזרח כו' פלח ליה כל ההוא יומא לרמשא חמא שמשא דאתכניש וסיהרא נהרא כו' פלח ליה כל ההוא ליליא. לצפרא חמא דאזלא חשוכא ואתנהיר סטרא דמזרח אמר ודאי כל אלין מלכא אית עלייהו ושליט דאנהיג לון כו'. והוא שכאשר ראה אאע"ה שזרח השמש ובא השמש וירח הגיה אורו, ובבוקר זרחה עוד השמש ושקע אור הלבנה, אז הבין שנמצא גבוה עליהם ומושל על כולם, כי אין הגדול נדחה מפני קטן ממנו, והם נדחין זה מפני זה. והענין שהיה עובד לשמש וירח, כי ירח מרמז על כל התשוקות שבעולם, ואם ילך האדם אחר חמדת לבבו וישען שמאחר שהשי"ת ברא אלו התשוקות באדם משמע מזה שחפץ השי"ת בזאת, זה הוא כסיל בחושך הולך ובקל יוכל לטעות. ושמש מורה על אור, שאדם מפלס מעגלותיו בחשבון ודעת בכל הספקות לדעת במה חפץ השי"ת, וכנראה שהאדם הזה הולך לבטח דרכו, אבל אין עוד בזה כל השלימות, שכן אנו רואין שדור המבול שהלכו אחר תאותם בלי מעצור על סמיכתם שזה הוא רצון השי"ת, נשטפו ונמחה זכרם מן העולם. ואחריהם היה דור הפלגה שהלכו בדעת ועשו שלום ביניהם, שבזו המדה חפץ השי"ת באמת, אבל גם בזה לא כוונו לרצון השי"ת, שבזה השלום שעשו ביניהם אגודה אחת לא היה כבוד שמים (וכמש"נ בפ' נח אות נב, נג. ובפרשתנו אות א). ואף שברא השי"ת אותן המאורות שיתנהג אדם על פיהם, וכדכתיב (בראשית א׳:י״ח) ולמשול ביום ובלילה, וכמו שאנו אומרים (בתפלת שבת) כח וגבורה נתן בהם להיות מושלים בקרב תבל. אכן השי"ת חפץ בעבודת האדם אשר יעבוד, לכן אין שלימות בזה העולם, והשאיר השי"ת בכל המדות שבעולם מקום שיוכלו לטעות, ובזה המקום צריך אדם להתפלל להשי"ת ולעבדו ויעורר אף את כחות הגוף^מגעיין מי השלוח ח"א פרשת ויקרא הערה ז בגליון: כי כל הכחות חלק השי"ת לכל העמים, כדאיתא ברמב"ם ריש ה' תשובה על טעות דור אנוש כי אמרו מאחר שהשי"ת חלק כבוד למשמשיו, גם אנו נחלוק להם כבוד, ולנו צוה השי"ת לבלתי לעבוד לשום מדה ולא לשום כח בלתי לה' לבדו, והנה באמת מפני מה אסור לכבד לכל הכוחות הלא השי"ת גם כן כח וגבורה נתן בהם, אכן בעולם הזה לפי שכח השי"ת נסתר ולא יתברר אם האדם חולק להם כבוד מפני שזה הוא כבוד ה' כמו שחולקים כבוד לעבדי המלך שזהו כבוד המלך, אבל בעוה"ז ידמה שחולקים להם כבוד מצד עצמותם שהם בפני עצמם יש בהם כח חס ושלום זולת כח השי"ת אשר חלק ונתן להם.. וזה הוא שאמר הכתוב (שיר השירים ז׳:ב׳) מה יפו פעמיך בנעלים בת נדיב ודרשו על זה בש"ס (חגיגה ג) בת בתו של אברהם שנקרא נדיב שנאמר (תהילים מ״ז:י׳) נדיבי עמים נאספו עם אלהי אברהם, והוא היה הראשון שהתעורר לגבי קב"ה ונטל אתערותא מסטר מזרח^מדכמבואר במי השלוח ח"א מסכת חגיגה (ג.) ד"ה דרש: אברהם אבינו ע"ה שהיה תחלה לגרים, שהיו כל העולם עובדי ע"ז והוא יצא מן הכלל, אף שלא ידע עוד במה שהוא בוחר וחושק, והיה צועק מי ברא אלה עד שנגלה אליו הש"י.. וזה הוא דאיתא בש"ס (שבת קנו) אמר ליה מאי דעתך דקאי צדק במערב מהדרנא ליה ומוקמינא ליה במזרח, ואז תוכל להוליד. והענין בזה, דהנה אאע"ה ראה את הצדקות ומעשה הטוב והשפעת השי"ת ברוח מערבי, שמורה על חושך וצמצום, שכל אחד מתיירא להשפיע לזולתו. ואף דאיתא במדרש (בראשית רבה ח) שצדק אמר יברא, אבל אינו חפץ להוציא הדבר לגמרי מתחת ידו, שמתיירא פן יצמח מזה מה שהוא לא לרצון השי"ת. ואמר לו השי"ת מהדרנא ומוקמינא ליה במזרח, שמשם אורה יוצאה והוא בוקר דאברהם. כי לילה מורה על פירוד, שכן איתא במדרש (רבה ויקרא א) שבלילה הברואים נפרדים זה מזה ואין בהם אחדות, ובוקר דאברהם מורה שאז הוא וקרא זה אל זה ומקבלין דין מן דין, שהברואים מתיחדים ומשפיעים זה לזה, אורו ית' זורח על כנפות הארץ, ואז אין לאדם לפחוד פן יצמח מזה ההיפך מרצון השי"ת, רק יעשה בתמימות ויכוון לטוב כפי השגתו, ואז ישען בה' אלהיו שעושה הטוב בעיני ה', ולא יצמח מזה ההיפך מרצון השי"ת. ולזה נקרא בזוה"ק (יתרו פא.) בוקר דאברהם שהוא היה הראשון שהזריח לו האור הזה: