בית יעקב על התורה, וירא ט״ז

וירא והנה שלשה אנשים נצבים עליו. הענין שבאו המלאכים אצל אברהם אבינו ע"ה אחר שמל עצמו, כי מתחלה, בראשית בריאת העולם קטרגו המלאכים על בריאת האדם ואמרו מה אנוש כי תזכרנו כדאיתא (בראשית רבה ח). כי באמת אין דמיון וערך להכרת כבוד שמים שהמלאכים מכירין לההכרה שבני אדם יושבי חושך מכירין. וכדאיתא (חולין צא:) שמזכירין את השם אחר שלש תיבות, וכדאיתא ג"כ (ברכות ד:) מיכאל באחת וגבריאל בשתים ואליהו בארבע, היינו שאין צריכים רק לשאת עיניהם איזה פעמים ולהעלות על מחשבתם להסתכל ולהכיר כבוד שמו ית', ואז יש להם הכרה בהשי"ת עד אין שיעור ואין ערך. אבל האדם אין בכחו להכיר כבוד ה' כי אם אחר יגיעה רבה, ואחר כל היגיעות אשר יגע מה נחשב הכרתו כי קטן הוא, ולזה התרעמו על בריאת האדם שבמה נחשב הוא, כי אם יעבוד ויפעול וייגע עצמו ביגיע כפיו הלא זעיר הוא, כי האור שבא לו לאדם ע"י יגיעו זה נקרא זעיר אפין. אכן אחר שמל אברהם אבינו את עצמו, אז באו ליהנות מסעודתו של אברהם דזעיר אפין, כדאיתא בזוה"ק (וירא קב.) בגין דמסטרא דאברהם אכלי לעילא. כי המלאכים, אף שבא להם בנקל ההכרה להכיר כי כל הארץ מלאה כבודו, אבל אין בכחם להפוך ולעשות מחשך אור, ולהמשיך נהורא עילאה לתוך ההעלם וההסתר זאת אין בהם, רק יודעים הם שזה הוא אור וזה חשך. אבל אברהם אבינו, כאשר הסיר מאתו הערלה אז עשה מהחושך אור^סהלקמן פרשת חיי אות ד ד"ה וזה הוא. תפארת יוסף חג השבועות ד"ה בשעה שהקדימו [ד].. כי כל עוד שהערלה דבוקה באדם אז הם סגורים וכלואים כל האורות מהאדם, אבל כאשר האדם מסיר מאתו הערלה אז מתגלים אליו כל האורות מיד, ואברהם עשה מארץ שמים, שגילה אורו ית' על כנפות הארץ, כמו שאור שכינת עוזו בגבהי מרומים כן המשיך האור לעולם הזה. וכדאיתא בתיקונים (תיקון כב דף סה) "מי "יעלה "לנו "השמימה ראשי תיבות מילה וסופי תיבות הוי"ה. שע"י המילה נתגלה האור ונעשה מארץ חושך כמו שמים הזכים ובהירים. וכדאיתא ג"כ בזוה"ק (לך צה:) דאתגליא ביה י' רשימו קדישא. מה שאין כן בהמלאכים, שאין יודעין רק מה שנמסר להם למנדע כדאיתא בזוה"ק (וירא קא:), וכאשר יפתח להם השי"ת מעט אור אז הוא בכחם להגדיל ולהרחיב זה האור עד אין שיעור, וכדאיתא (בראשית רבה י) אין לך כל עשב שאין לו מזל ברקיע שמכה בו ואומר לו גדל^סועיין לעיל פרשת לך אות ו.. וכל זה הוא רק אחר שמתחיל להצמיח מעט אז המזל מגדלו, אבל זאת אין בכח המזל לעשות מדומם צומח שהוא יצמיח העשב, אבל הצורת אדם ע"י אכילתו שמכניס במעיו ועובד בזה הכח את השי"ת, אז הוא מהפך הדומם ועושה מהדומם ומהצומח ומהחי בחינת מדבר, כדאיתא (ויקרא רבה ב) כי מדי דברי בו די דבורי שנתתי בו, היינו כח התפלה שניתן באדם, וזה הוא עיקר כוונת האכילה. וכאשר ראו המלאכים גודל הכח שנמצא באברהם אבינו ע"ה, בקשו גם הם ליהנות מסעודה כזו שהוא מבחינת זעיר אפין^סזמבואר בתפארת החנוכי על זהר וירא (קב.) ד"ה ויאכלו בסופו (ד"ה וזה שאכלו): וזה שאכלו המלאכים מסטרא דאברהם, כמו שביאר כאאמו"ר הרב הגאון הקדוש זללה"ה, שמצד המלאכים, אף שהם בגודל בהירות, מ"מ להפוך החשך לאור ולהוציא יקר מזולל, זה הוא רק מסטרא דצורת אדם, שהוא מרכבה להנהגת זעיר אפין. שהאדם הוא תכלית רצון השי"ת שיתכללו כל המדות על ידו. ובריאת האדם הוציא שם מ"ה החדש ממצחא דעתיקא, והוא מאיר בזעיר אפין. ולכן אכלו המלאכים אצל אברהם בסעודת זעיר אפין אחר המילה שהוציא אור מתוך החשך, ואתגלי ביה יו"ד כדאיתא בזוה"ק לך (צה.) עיין שם.: