בית יעקב על התורה, ויגש י״ז

והיה כראותו כי אין הנער ומת וגו' כי עבדך ערב את הנער וגו'. והענין בזה הוא, דהנה יוסף הוא צדיק לעילא ובנימין הוא צדיק לתתא, כדאיתא בזוה"ק (ויצא קנג:) ובזהר חדש (בראשית מט:). והוא כי יוסף הצדיק שהוא ברזא דברית מדת יסוד זורח תמיד בישראל בלי שום הפסק. שכמו שנמצא באדם כח החיים, שאף כי ישן הוא יחלום לו מהרהורי דיומא, ותמיד יתנענע בו רוח חיים בלי הפסק, כן הוא מדת יוסף הצדיק, שזורח בתמידות אור בישראל אף בההסתרות ובימי גלותן, שהיצר הולך ומתגבר עליהם כל שעה, והוא מאיר להם תמיד ושומר יחוסן של ישראל שיכירו ממי הם נחצבים, וזהו שאנו מתפללין (תפלת מוסף לראש חדש) וברית אבות לבנים תזכור^קכגלעיל פרשת וישב אות כב ד"ה ואחר זה.. ובנימין הצדיק הוא העומד תמיד על הספר, ומכניס את עצמו בהסתרות ושכחות להוציא הטובות מהעכו"ם ולהכניסם בישראל, ואין לו שום מיחוש, וכדאיתא בזוה"ק (ויצא קנה:) כד עייל איהו ברזא דיוסף וכד נפיק איהו ברזא דבנימין. וכדכתיב בו (ברכה לג) ובין כתפיו שכן, שמכניס את עצמו בספיקות ובירורים להוציא בלעם מפיהם, ואחר שיוצא בשלום אזי נימוקו בידו, שהשי"ת היה סומכו והחזיק בו אף בהיותו בההסתר, כענין דכתיב (תהילים ע״ג:כ״ג) ואני תמיד עמך אחזת ביד ימיני^קכדעיין לעיל פרשה זו אות א כל העניין שם ובהערה ט שם.. וכענין שמצינו שכתוב שני פעמים (הושע יב יג) ואנכי ה' אלהיך מארץ מצרים, שאף בהיותם במצרים שלא היה להם שום ד"ת וצמצומים מצדם, גם שם בחר בהם השי"ת והשפיע בהם ד"ת שלא מדעת, ממקום רם ונשא וגבוה עד מאד שלא יתערבו בין האומות^קכהדאיתא בזוהר הקדוש (קדושים פד:) ואנכי ה' אלהיך מארץ מצרים ולא כתיב אשר הוצאתיך מארץ מצרים כו' אלא מן יומא דהוו ישראל בעלמא לא אשתמודע יקרא דקוב"ה בר בארעא דמצרים דהוו בהאי פולחנא קשיא וצווחו לקבליה ולא אשתנו מנמוסא דלהון לעלמין, ותמן אתבחינו אבהתנא כדהבא מגו שפכה כו' דתמן הוה באתגלייא יקרא דיליה. כמו שהתבאר לעיל פרשת לך אות כו: והוא כי נמצא שני מיני קדושות, כמו שמצינו שלפעמים כתיב (יתרו) אנכי ה' אלהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים, וכתיב (הושע יג) ואנכי ה' אלהיך מארץ מצרים, שמכתוב הראשון משמע שהשי"ת התדבק עם ישראל ע"י פעולותיהם ומעשיהם הטובים שעבדו את השי"ת ביציאתם ממצרים. ומהכתוב השני משמע שעוד בהיותם בארץ מצרים ערום ועריה ממעשים טובים התקשר השי"ת עמם. ועיין עוד לעיל פרשת וישלח אות יא ד"ה וזהו.. כן בנימין מכניס את עצמו בהסתרות ומכניס כלים לקבל בהם טובה ונוטעם בישראל. והשי"ת לא סר ממנו השגחתו אף שם להחזיקו ולסומכו מעולם ועד עולם, וכדכתיב (האזינו לב) זכור ימות עולם וכו' כי חלק ה' עמו וגו' ועליו היו מתוכחים יהודה ויוסף. יהודה אמר שיש לו שייכות רק אצלו, וכן הוא האמת שכן רצועה היתה יוצאה מחלקו של יהודה ונכנסת לחלקו של בנימין, כדאיתא בש"ס (יומא יב., מגילה כו.). ויוסף הצדיק אמר, שבנימין לא יוכל להבדל ולהפרד ממנו, שאם הוא לא יזרח בו אזי נמצא מקום לטעון שהכלי קיבול שלו גנובים אתו. וזה רמז לו בעלילת הגביע, שגביע מורה על כלי קיבול, וכדאיתא בהאר"י הק' (לקוטי תורה מקץ ד"ה סוד הגביע) שחמשה פעמים טוב הוא בגימטריא גביע, וטוב הוא ברזא דיסוד צדיק, כדכתיב (ישעיה ה) אמרו צדיק כי טוב: