בית אהרן, דרושים על התורה ומועדים, מר' אהרן מקארלין, ספר דברים, לשבת שובה

הצור תמים פעלו. בחינת צו"ר מה שהקב"ה מראה זו הבחינה הוא בכדי לתמם פעלו. שיישר כאו"א מעשיו. כי כל דרכיו משפט. הוא בחינת רחמים כידוע. אל אמונה שצריך להאמין שהוא בחינת אל רחמים:

איתא במדרש. על פסוק הצור תמים פעלו כו'. הה"ד דרשו י"י בהמצאו קראוהו בהיותו קרוב. אמר הקב"ה דעו שאני יושב על כסא דין לדין דיני ממונות מהרו ובואו לפני קודם שאני דן דיני נפשות כו'. ד"א למלך שכעס על עבדיו והרחיק מהן עשרה מילין כו': עכ"ל המדרש

התחיל הצור תמים בתמימות. והאיך שייך אצל הקב"ה זאת. אלא זה קאי על מעשינו שיהיו בתמימות. ואמר כי כל דרכיו משפט. משפט הוא כלול ברחמים. וכל מקוה שאתה מוצא אמת הוא עם חסד. ואמר כי לפי המדרש דרשו י"י וכו'. הוא לפי ל' ראשון של המדרש. קראוהו בהיותו קרוב. הוא לפי המשל למלך שהרחיק יו"ד מילין. והוא כנגד עשרת ימי תשובה. הכלל העולה. כי באלו הימים הוא כלל הכל. כי אלו ימי בריאת עולם. הגם כי בכ"ה אלול היה תחילת הבריאה עכ"ז תכלית הכל ושלימותו הוא בריאת האדם. זה היום תחלת מעשיך. כמאמר המדרש כי בששי הוצרך לבראות מן העליונים ומן התחתונים. לכך נברא אדם שהגוף מן התחתונים ונשמה מן העליונים. וכמאמר חז"ל ע"פ אחור וקדם צרתני. לא זכה אומרים לו יתוש קדמך כי באמת הגוף גרוע מכל הברואים והנשמה הוא מובחר מעולמי עולמות עד אין סוף. נמצא היה אז שלימות הבריאה. ועכשיו הוא עת עליית כל העובדות וצריך כ"א להשגיח היטיב. ואמר בשם הצדיק הקדוש רש"ק זצ"ל. כי ע"י התקיעות מביאין האבות הקדושים. והאבות היו בתכלית השלימות. ע"כ צריך להתבייש בפניהם. וזה שייך ג"כ לדברינו הנ"ל:

איתא במדרש. וי"י נתן קולו לפני חילו. וי"י נתן קולו בר"ה. לפני חילו. אלו ישראל. כי רב מאוד מחנהו אלו העומדים. לפניו במשפט. כי עצום עושה דברו. שמעצים כוחם של צדיקים שעושים דברו. כי גדול יום י"י ונורא מאד זה יוה"כ. ומי יכילנו כו':

התחיל וי"י נתן קולו בר"ה. ומהו הקול הוא הקול המפורש במתן תורה. ויהי קול השופר הולך וחזק מאד. הולך לדורות ומחזק. כי מעת מתן תורה נמסר הקול למשה בכל הדברים ולדורות שישמעו קול הקב"ה בכל עובדא ועובדא ובכל דבר. לפני חילו אלו ישראל כי להם נמסר הקול. כי רב מאוד לשון הרבה ולשון גודל. כי הרבה מאוד. העומדים לפניו וגדול מאוד. כי כל העובדות שישראל עושים בכל שנה הוא גדול מאוד לפניו. כי בכלל הוא גדול מאוד ומגיע לרום המעלות העולמות ואין העולם יכול לסובלו. כי עצום עושה דברו. שמעצים כחם של צדיקים שעושים דברו. ומהו עושים דברו שעושים הדיבור. גבורי כח עושי דברו. וע"י מה עושים הדיבור. לשמוע בקול דברו. שבכל העובדות והדיבורים וכל הענינים הולך הקול. וכמפורש לעיל. ויהי קול השופר הולך שמאז ולעולם הולך הקול. וכשעושה עובדא כראוי שומע את הקול. וזהו הפירוש שנתעצם על ידי עשיית הדיבור. ולפי פשוטו שמעצים כחן של צדיקים ונותן להם כח שיהיו עושי דברו. כי גדול יום י"י ונורא מאוד זה יוה"כ. גדול זה מדת החסד. ונורא. זו הוא מדה"ר. הוא מדת אברהם ויעקב. וממילא נמתק מדת יצחק. כמאמר הזוה"ק זכר רחמיך י"י דא יעקב וחסדיך דא אברהם. כי מעולה המה. ארי מעלמא דלעילא נטיל לון הקב"ה ושתיל לון בהאי עלמא ולא הזכיר מדת יצחק. כי כיון דאחיד אברהם בהאי גיסא ויעקב מהאי גיסא אסכים יצחק ג"כ לדעתיהון. והאריך בזה האיך הוריד השי"ת האורות ההם והכניס אותם בגופים והם עמלו בכל כחם עד שהשיגו מדתם ובאו לשלימותם שיהיה עיקר לדורות להשיג מדתם. וסוף הפסוק ומ"י יכילנו בחינת מ"י. אם עונות כו' מ"י יעמוד: וזו היא בחינת תשובה אתר דקיימא לשיילא מ"י. והיכן ואימתי וזהו ומ"י יכילנו. ישאנו ויסבלנו. והזכיר הפסוק רוח איש יכלכל מחלהו. איש דא קוב"ה שנקרא איש. יכלכל מחלהו. יסבול וישא ויסובב מחילה. ורוח נכאה מי ישאנו. וחולה מיצה"ר ר"ל. אעפ"כ מי ישיאנו בחינת מ"י נושאו וסובלו. ובתוך הדיבורים הזכיר הפסוק ימצאהו בארץ מדבר כו' יסובבנהו. עשה אותם סיבוב סביבותיו כמו שהיה מחנה ישראל סובבים המשכן. והאריך בדבריו בענין תשובה כי אין בידינו לעשות תשובה נכונה. כי אין בידינו לענות ולסגף נפשינו. ועיקר תשובה בעת אשר טוב לו בעת עשיית טוב או תפלה ונשבר לבו בקרבו כראוי לא בעצבות ומ"ש ח"ו. ויכנכל דבריו במשפט להשגיח על כל עניניו בעינא פקיחא ולהיות אחדות עם עשיותיו. כמדובר:

עוד בליל ש"ק שבת שובה. דיבר מענין ר"ה ועשי"ת. כי העיקר הוא מקודם לקבל היראה. וכולם מקבלים עליהם עול מלכות שמים זה מזה. ואח"כ ונותנים באהבה רשות זה לזה. וע"ד האמת הוא בחינת שמאלו תחת לראשי וימינו תחבקני. ועפ"י פשוט צריך לירא ביותר מיום הדין הזה שהקב"ה חוקר כל מעשי ב"א ושורשם. והעצה לזה לחשוב בעצמו חשבון מעשיו. ולהתחרט עליהם. ואז לא ידקדק השי"ת אחריו כמאמר דהמע"ה. און אם ראיתי בלבי לא ישמע י"י כלומר אינו שומע ואינו חושש להם כלל:

בעשי"ת אמר כתיב. והיו הכרובים פורשי כנפים למעלה. פי' כנפים שלהם. וגם הכנפים של ישראל. כי כשישראל עושים מצות מעשיות ובמצות הנעשים בגוף הם חומר בלא רוחניות. ובלא רוחניות א"א לעלות למעלה. ע"כ פורשים הכרובים הרוחניות של המצות שהם נקראים כנפים. ומהו הכנפים של המצוה הם יראה ואהבה שבהם עושים המצוה הם הרוחניות של המצוה והם נקראים כנפים. והכרובים הם פורשים הכנפים למעלה ובהם עולה המצוה למעלה. סוככים בכנפיהם אל הכפורת. פירוש הכנפים הנ"ל סוככים אל הכפורת. לשון כפרה וקינוח שיתכפר על ידי זה עונותיהן של ישראל. ופניהם איש אל אחיו. סובל ב' פירושים. אחד שזה נעשה ע"י שפניהם איש אל אחיו. כי לפי דרך העולם שבעיו"כ מתרצים זה לזה. כי עבירות שבין אדם לחבירו אין יו"כ מכפר עד שירצה את חבירו. כי כל ישראל צריכין להתאחד ביוה"כ. ועי"ז נתכפר עונותיהם. ולפ"ז הפירוש הוא שסוככים על הכפרת מחמת שפניהם איש אל אחיו. ולפי פירוש מהר"ל הקדוש הפירוש הוא להיפוך שאומר וצריך לרצות את חבירו מוצאי יוה"כ. כי תחלה צריכים לפייס את המקום ואח"כ את חבירו. ולפ"ז פי' הפסוק הוא כך. ע"י שסוככים בכנפיהם אל הכפורת עי"ז נעשה ופניהם איש אל אחיו. כי מאין נעשה פירוד לבבות מחמת שעומדים ברה"ר ורשות היצה"ר ומלאים עונות ועצות היצה"ר מחמת זה נעשה פירוד לבבות. אבל ביוה"כ שאז הוא אחת אחת ואחת אחת ושתים וכו' עד אחת ושבע. נעשה הכל אחדות ומתכפרים ישראל ונכנסים ברה"י רשות הקב"ה מזה נעשה אחדות ופניהם איש אל אחיו. בפרט בימים האלו הוא עת לעשות תשובה עד יוה"כ וביוה"כ עצמו. שהם עת שעונה לקוראיו אפילו ליחיד ופשיטא לרבים והוא עת רצון לפעול בתפלה כל דבר הן בגשמיות ופשיטא ברוחניות. כמ"ש דרשו י"י בהמצאו. פי' בה' מצאו כמו שאמרנו שלכך נברא העולם בה'. שבה"א יש ב' שערים. דרך אחד ישר ורחב לצדיקים גמורים ושלמים ויש ג"כ דרך לבע"ת פתח קטן וחתירה:

עוד אמר לשמוע קול שופר. לשמוע לשון קבוץ כמו וישמע שאול. היינו להכניס הקול בשופר לכנוס עם הקול בשופר ומהו השופר מן המצר קראתי יה ענני במרחב י"ה. ויש בזה ע"פ המקובלים סודות הרבה. עכ"ז ע"פ פשוט בעת הזאת צריך לצעוק מן המצר בכל ענינים שצר לו (הגם שכל דבר ששייך להשי"ת אין שייך בו לשון מצר. עכ"ז יצעק ממצר שלו) בכל האופנים שצריך לידע שבכל מקום הוא חיות השי"ת אפילו כל המסכים והמבדילים הכל הוא חיות השי"ת. ענני במרחב י"ה היינו שיתרחב לו ע"פ פשוט בכל ענינים בגשמיות. ועוד שיתרחב לו שיוכלו להשפיע עליו מלמעלה שפע טוב ויקרא שמה רחובות. ואתהלכה ברחבה כו'. רחובות הנהר. כי עתה הרחיב י"י לנו ופרינו בארץ ע"פ פשוט שיפרו בארץ בבני חיי ומזוני וכל טוב. ועוד ופרינו בארץ. שהעיקר הוא שכל העובדות יהיו עושים פירות למעלה ולמטה. וממילא כאשר עשיותינו עושים פירות ממילא עושים פירות גם למעלה כשאדם רואה שלבבו מתרחב ונובע ומתלהב. בידוע שעשיותיו עושים פירות למעלה. אך מה לנו להרהר מן למעלה. העיקר הוא שיעשה פירות למטה. ושופר יש בו ב' פירושים האחד הוא לשון יופי והשני לשון שפופרת. מה שפופרת מכניס בזו ומוציא בזו. אף כאן נכנס בקצר היינו מצר ויוצא ברחב שיתרחב עליהם ההשפעה בכל טוב סלה על כל ישראל אמן כי"ר:

עוד אמר מה שאיש ישראל עושה צריך להרגיש בזה חיות וטעם לזמן מרובה. ואפילו הוא רק כשור לעול וכחמור למשא גם זאת יערב לו במה שזוכה לעשות רצון קונו כשור לעול וכחמור למשא. וכשיש לו תענוג מזה אזי הוא מרגיש טעם בעזה"י:

עוד אמר בשם אביו הרה"ק זצ"ל. דאגה בלב איש ישיחנה זאל ער זיא אויס דאוונען. אין שיחה אלא תפלה. אין דאוונען רעט מען זיך אויס אלץ וואש מי בידארף:

בשבת שובה אמר שובה ישראל עד י"י אלקיך. עד חלק אלוק שלך. כי כל איש ישראל יש לו חלק אלוק ממעל. רק כשאינו טוב אזי אינו אצלו. ע"כ אמר הכתוב שובה ישראל עד שתבא לחלקך חלק אלוק ממעל. ארפא משובתם. אני בעצמי. אעפ"כ אוהבם נדבה. אחשוב להם כאילו מעצמם התעוררו לשוב. ואחר כך אהיה כטל לישראל:

בליל שבת קודש של שבת שובה. בפסוק כי מי גוי גדול אשר לו אלקים קרובים אליו וגו' בכל וכו' היינו מדת אלקי"ם קרוב אליו. כי"י כבחינת י"י. בכל קראינו אליו ב"כל קראינו בשלימות קראינו. ואח"כ התחיל וילך משה וידבר כו' ויאמר אליהם. מהו לשון וילך אלא בחינת משה הולך בכל דור ודור עד עולם. ומשה הוא בחי' הדעת. ומהו דעת הדעת אותי. היראה וההתחברות. וזה הולך תמיד. ולבסוף אמר מהו זה שכתוב בתחילה וידבר ולבסוף ויאמר. ובספר מהר"ל מדבר מזה. ונוכל לומר וידבר לשון קשה ואח"כ ויאמר לשון רכה כמו שדברנו בפסוק כי מי גוי גדול שהתחיל בבחי' אלקים ומסיים בבחי' י"י:

כנשר יעיר קנו. תשובה נקרא ק"ן. כי כמו שקן הוא מקום חירות לעוף ששוכן בו כך יוה"כ הוא חירות ונקרא חירות. והראיה שנת חירות לכל דבר הוא יו"כ. על גוזליו ירחף יפרוש כנפיו. כמו שכתוב והיו הכרובים פורשי כנפים כו'. הכרובים הם מראים האהבה מהקב"ה לישראל. שכך איתא ראו חבתכם לפני המקום כו'. והם פורשים הכנפים של ישראל. ומה הם הכנפים של ישראל הם היראה והאהבה. שכל דבר שאיש ישראל עושה צריך לעשות בשניהם. והם השיעור ב' פתחים דחילו ורחימו. וזהו י"י הוא האלקים. הם פורשים הכנפים ההם. סוככים בכנפיהם על הכפורת מלשון כפרה. כי עי"ז הקב"ה יכפר עונותיהם של ישראל. על ידי הכנפים ההם יקחהו ישאהו על וכו'. ינשאהו למעלה מאברתו. י"י בדד ינחנו ואין עמו אל נכר. כתוב באוה"ח הקדוש הפירוש אימתי כשאין עמו אל נכר. כמ"ש לא יהיה בך אל זר. איזהו אל זר בקרבו של אדם הוי אומר זה יצה"ר:

עוד אמר לתפילה צריך מקודם הכנה שלא לבא מן החוץ ולעמוד להתפלל. רק שיהיה אצלו מקודם הכנה. שידע שעומד להתפלל לפני י"י. וואש איין יוד קאן דער ליינגען עם התפילה. שתפילת ישראל גבוה מאוד. ובמה יוכל להכין עצמו. בלימוד תוה"ק. או בלמוד גמרא בעיון. או במאמר מזוה"ק. או באמירת תהלים. עם הכל יוכל לעשות הכנה לתפילה. הרה"ק רש"ק זצ"ל אמר אין צריכין מוסר ספר יותר מן מעט גמרא בעיון. והטעם כי האלקים עשה את האדם ישר א"כ לא היה צריך האדם לחפוץ לעשות רק מה ששייך להש"י. רק מחמת היצה"ר והאולת שהאדם עושה נתעוות האדם ורוצה לילך שלא בדרך הישר. שלפיכך אנו אומרים ולא שוה לנו. שע"י העונות אנו נעשים לא ישר. אבל כשאנו לומדים גמרא בעיון לוקחים עצמם לשכל הישר. שזהו באמת שכל הישר. נעשה עי"ז האדם ישר ומשנעשה ישר שוב אינו חפץ רק מה ששייך להשי"ת: בפסוק ויבן וכו' את הצלע אשר לקח מן האדם לאשה ויביאה אל האדם. אמר ויבן הוא לשון בינה שהכניס בינה. בהצלע. לשון שבר. לאשה להיות לאשה. ומהו אשה כנ"י. ועוד ויבן לשון תשובה. כמ"ש ולבבו יבין ושם ורפא לו. ופירש רש"י לשון בנין. שבנה אותה קצרה מלמעלה ורחבה מלמטה זהו בחי' שופר קצר מלמעלה כו'. וכן התשובה עושה מן המצר ונענה במרחב. ולבסוף אמר. כי העיקר הוא להתחזק במקום בעת שאין טוב לו ח"ו בכל הענינים. וזה נחת הבורא ב"ה. ועפ"ז פי' הפסוק זכרתי לך חסד נעוריך אהבת כלולותיך לכתך אחרי במדבר כו'. אמר נעוריך הוא עת הבחרות והזריזות בעבדות הבורא יתברך. אהבת כלולותיך הוא באמצע חיי האדם. שאז הוא בשלימות כמשמעות כלולותיך. והעיקר אני זוכר לך לכתך אחרי במדבר. הוא בחי' אחוריים כשאין אור וטוב לו ח"ו. במדבר בארץ לא זרועה. ועכ"ז מתחזק עצמו בכל מה דאפשר לפי כחו ושכלו. זאת יקר וחביב לפני השי"ת יותר מן הכל:

איתא במדרש. ימים יוצרו ולו אחד בהם. זה יום השבת לישראל. ד"א ימים יוצרו ולו אחד בהם זה יוה"כ לישראל כו' משל למלך שזרקו עבדיו הזבלים בחצרו לפני פתח פלטין שלו יצא המלך וראה את הזבלים ושמח שמחה גדולה. כך ישראל מסבלין עונות כל השנה וביוה"כ הקב"ה מוחל עונותיהם. ולא עוד שאינו מתעצב אלא שהוא שמח שמחה גדולה. ולא עוד אלא שהוא קורא להרים ולגבעות לאפיקים ולגאיות שיבאו וישמחו עמו שנאמר כו':

ונוכל לומר ימים יוצרו שיכניס בהם צורה. ולו אחד בהם. ע"י האחד שבהם. היינו שיתייחדו על ידי האחד שבהם. ואמר במדרש שזהו יום השבת לישראל. ד"א זה יום הכפורים לישראל שהוא שלמות הימים. על דרך שאמרו חז"ל יפה שעה אחת בתשובה ומעשים טובים בעולם הזה מכל חיי העולם הבא ויפה שעה אחת של קורת רוח בעולם הבא מכל חיי העולם הזה. נוכל לומר קורת רוח הקרירות והשיקוט מהרוח. ושעה א' היא ג"כ לשון אחדות שייחד הכל בהשעה. וכדרך שיש בשעות כך הוא בימים ע"י קדושת השבת וע"י קדושת יוה"כ יוכל להכניס ולתקן בהם כל הימים. ודיבר על המשל של המדרש הנ"ל מהזבלים. למה שמח המלך על הזבלים שמחה גדולה הלא יותר טוב היה שלא יהיה זבלים כלל. ואמר ע"ד שדברנו בראש השנה על המדרש נשאת עון עמך כסית כל כו'. חד אמר חדשו מעשיכם שפרו מעשיכם והוא נושא את עונותיכם. וחד אמר שפרו מעשיכם חדשו מעשיכם ואפילו יש לכם עונות מן הארץ ועד לרקיע אני מכניס בזו ומוציא בזו כו'. ומה הפלוגתא ביניהם. חדשו על להבא. שיחדש עשיותיו לטוב והוא בחינת כסית כל חטאתם שהעון מכוסה. שישנו רק שהוא מכוסה. ושפרו הוא שמשפר העוונות ומהפך אותם לזכות ע"י תשובה מאהבה וזהו בחינת נשאת עון עמך. שכשמתקן הרע שבו על ידי תשובה מאהבה ועשיות האדם תלוי בהמדות. וכשמסלק מהם הרע ממילא הם מנושאים ויש להם עליה ונהפכים לטוב. ואחז"ל שב מיראה זדונות נעשו כשגגות. שב מאהבה זדונות נעשו לו כזכיות. וזהו הפלוגתא הנ"ל חד אמר חדשו מעשיכם כו' היינו תשובה מיראה ואינו אלא מכסה עליהם ומזדונות נעשו שגגות. וחד אמר שפרו מעשיכם היינו תשובה מאהבה. ואפילו יש לכם עוונות מן הארץ עד לרקיע אני מכניס בזו ומוציא בזו ולכאורה קשה למה צריך להכניס ולהוציא. לא יכניס ולא יוציא. והתירוץ הוא כיון ששב מאהבה הוא מכניס בזו את העוונות ומוציא בזו לזכיות. ובאופן זה יש לפרש המשל מהזבלים ששמח שמחה גדולה מפני שצריך להזבלים להפכם לזכיות:

איתא במדרש. אחת שאלתי מאת ד' וכו' אמר הקב"ה לדוד אתה אמרת אחת ולבסוף שאלת הרבה שבתי בבית ד' כו' לחזות בנועם ד' ולבקר בהיכלו. אמד דוד לפני הקב"ה ממך למדתי שאמרת מה ד' אלקיך שואל מעמך כ"א ליראה וכו' ואח"כ כתוב לאהבה כו' וללכת בכל דרכיו:

אמר הרבה פעמים דיברתי מזה כי עיקר הדבר אינו אלא אחת ואף על פי שמתפשט לעניינים הרבה. וכבר דיברנו מזה. אחת ואחת כו' ואנו ממשיכים מלמעלה למטה ראשו כתם פז כו'. והוא מקלס אותנו ממטה למעלה כדאיתא במדרש. ועיקר הנקודה היא היראה יראת ד' היא אוצרו. ובחינת אוצר הוא לשני עניינים א' שמשמר מה שבתוכו מכל דבר רע המזיק ומקלקל. ועוד בחינה שנית שמוכן להכניס בתוכו כל טוב. וזאת היא היראה שמשמרת מכל דבר רע ומיצה"ר וממעשים רעים וממחשבות רעות. ובחינה ב' שהוא אוצר מוכן שישפיע בה הש"י מלמעלה למטה כל טוב. וכבר אמרנו על פסוק יפתח ד' לך את אוצרו הטוב. את. הוא לשון עם. היינו ע"י היראה שהיא אוצרו יפתח לך את הטוב אמן כן יהי רצון:

אמר כי עיקר של האדם היא המחשבה. כי היא כוללת קומת האדם. וכתיב יקימך ד' לו לעם כו' וראו כל עמי הארץ כו' ויראו ממך. ובימים האלה נבנה הקומה וע"י הקיבוץ נעשה קומה שלימה כמבואר לעיל. וכשם שיש בנין קומה באדם כך יש בנין קומה בשנה. ולכך נקרא ר"ה. כי הוא בחינת ראש. וכשם שהראש הוא חיות כל הגוף כך צריך לקבל בר"ה חיות על כל השנה:

עוד דיבר בפסוק עיני ד' אלקיך בה מראשית השנה ועד אחרית שנה. שנה שרשה בתחילתה מתעשרת בסופה ואמר כי זה שמתעשרת בסופה מתחיל ג"כ מתחילתה כי המרשית כלול במראשית. וסיפר שהקשה לאביו זצ"ל כיוון שאמר הכתוב תמיד עיני ד'. דבר שהוא בתמידות האיך שייך בו אחרית וראשית. אך הענין הוא כי המרשית כלול במראשית. כי דבר שהוא במרשית היא בשפלות. וכיון שאדם רואה שהוא עומד בשפלות הוא קרוב להראשית כי אין הראשית דבר שהוא עליון למעלה מן הרקיע אלא בכ"מ הוא. וכיון שהאדם הוא במרשית ממילא הוא בהראשית כי נעוץ סופן בתחילתן ותחילתן בסופן. ולכן השני ימים של ר"ה. יום א' שייך לתיקון שנה העברה ויום ב' להבא בכדי לכלול סופו בתחילתו כנ"ל. ובהשני ימים יכולים לתקן שנה שעברה ושנה הבע"ל:

בצום גדליה בערב שנת תרכ"ד אמר הטעם למה מתאספין בר"ה. דכתיב ויהי בישורון מל"ך בהתאסף ראשי עם יחד שבטי ישראל ועוד כי הוא אימה גדולה יש ממה לפחד:

בנעוריי שאלתי את א"א מו"ר ז"ל הפסוק עיני ד' אלקיך בה מראשית כו' ושאלתי כיון שהוא דבר תמידי איך שייך בזה ראשית ואחרית. וא"א ז"ל דיבר בזה. ואמר כי מראשית הוא ל' מרשית. ועפ"י דרשת חז"ל שנה שרשה בתחלה מתעשרת בסופה:

פתח ואמר כי השי"ת ברא ד' עולמות כידוע. אבי"ע וכולם קשורים זה בזה בכדי להשפיע שפע והתגלות אלקותו ע"י השתלשלות העולמות מזה לזה עד זה העולם הגשמי כי כן עלה ברצונו הפשוט. והכל הוא ע"י האדם כי הוא גורם במעשיו לקשר עולם בעולם ולהמשיך השפעתו יתברך לזה העולם. ולמה כן. כי חלק י"י עמו כאשר דברנו בפעם אחרת. כל ישראל יש להם חלק. חלק נקרא דבר קטן הנחצב מדבר גדול וביכולתו להמשיך דבר הנחצב ממנו אליו להדבק חלק בחלק. וכמו שאומרים הבריות מי שיש לו עוה"ז יש לו עוה"ב. אין הפירוש מי שיש לו עוה"ז תענוגי הגשמיים שממלא את תאוותו ח"ו אין הדבר כן. אלא כך פירושו. מי שיש לו עוה"ב בעוה"ז היינו מי שמרגיש תענוג רוחני וחיות אלקותו בעוה"ז הוא שיש לו עוה"ב כי הוא ממשיך עוה"ב לזה העולם ומקשר עולם בעולם. כי האדם נברא לתכלית כוונה זו. כי הוא גשמי. ונתן בו השי"ת נר"ן מעולם העליון כמאמרם ז"ל קושר דבר רוחני בדבר גשמי. והד' עולמות הם מרומזים בפסוק כל הנקרא בשמי ולכבודי בראתיו יצרתיו אף עשיתיו. כל הנקרא בשמי מרמז למקום הגבוה ביותר. ולכבודי הוא ג"כ גבוה. בראתיו יצרתיו אף עשיתיו הם ג' עולמות אחרים. בריאה יצירה עשיה. והכל הוא ע"י האדם המייחדן ומקשרן. וכנגד הד' עולמות אנו אומרים ג"כ אין כערכך י"י אלהינו בעוה"ז וכו' וחשיב שם ד'. עוה"ז עוה"ב ימות המשיח תחה"מ. כאשר דברנו מקודם שצריך האדם לעמול בזה להמשיך תענוג ורוחניות העוה"ב לעוה"ז. ואין זולתך מלכנו לחיי העוה"ב הוא ג"כ ע"י יגיעה רבה בעבודת השי"ת. אפס בלתך גואלנו לימות המשיח. כי אנו מאמינים בוודאי בביאת משיח בב"י. עכ"ז צריך כ"א לייגע ולעמול שיוכל להגיע לזה. ואין דומה לך מושיענו לתחה"מ. וכנגד אלו הד' עולמות ניתן באדם עשיה דיבור מחשבה ורעותא דליבא. והם קשרי העולמות. והאיך זוכה האדם לזה. כשמטהר מעשיו ודיבורו ומחשבתו ואפילו בדברים הגשמיים עומד על עמדו להתרחק מגשמיות בכל יכולתו ולכונן מחשבתו ורעיונותיו לרצון הבורא ב"ה אזי הוא ממשיך תענוג רוחני וחיות השי"ת באותו עובדא ומקשר עולם בעולם עליון בתחתון. וכמ"כ עולם תחתון בעולם עליון. ולזה אמרו ז"ל כי לעת סוף האדם מראין לו מקומו בג"ע כדי שיראה מה שהיה מוכן עבורו והפסיד במעשיו. והוא ע"ד הנ"ל כי בכל עשיה יוכל להמשיך ולקשר עולם עליון ותענוג רוחני מעוה"ב לזה המעשה רק מחמת שמשוקע מאוד בתאוות גשמיות הוא מסך המבדיל. וכשמגיע לסוף האדם בסור כוחותיו הגופניות וסר ממנו המסך המבדיל אז ממילא נתגלו לו תענוג הרוחני וחיות אלקות שהיה יכול להשיג בזה העולם. והעיקר שיראה האדם לעמוד על עמדו ולא יפול ממצבו הן ע"י תאוה רעה ח"ו והן ע"י פחד משום דבר רע ח"ו ממקרי הזמן. ואפשר שזהו כוונת מאחז"ל ע"פ על זאת יתפלל כל חסיד אליך לעת מצוא. ח"א זו אשה. וח"א זו מיתה. ונוכל לומר ע"ד שדברנו. כי התאוה היותר גדולה מכל התאוות הוא תאוות נשים. והפחד היותר גדול מכל הפחדים היא פחד המות. ולזה אמרו על זאת יתפלל כל חסיד כו' היינו שבין ע"י תאווה רעה ח"ו. ובין ע"י פחד ומ"ש מדבר רע. יוכל לעמוד על עמדו ולא יפול ממצבו. עכ"פ עיקר עבדות האדם הוא ע"י אהבה ויראה. וההתחלה הוא ע"י יראה. ובר"ה הוא יראה גדולה כי הוא עת וזמן לזה כי מלאכים יחפזון וחיל ורעדה יאחזון. והוא יראת הרוממות אשר אין בנו כח להשיג רק ע"י השתלשלות העולמות והתקשרותם ע"י התלבשותם זה בזה מגיע היראה והפחד לעולם הזה ג"כ רק שהוא נתגשם. לכך הפחד אצלינו מעניינים גשמיים והיראה הוא מבחינת מלכות שהוא בחינה התחתונה הקרובה אלינו. ובעוה"ז התחתון היראה הוא בחינת ראש. כי היא ראשון והתחלה לכל המדות כי כן הוא השתלשלות של העולמות הבחינה התחתונה מעולם העליון הוא ראש וראשית לעולם שתחתיו. וזהו פי' הפסוק לך י"י הגדולה והגבורה והתפארת והנצח וההוד כי כל בשמים ובארץ לך י"י הממלכה היא בחינה התחתונה הקרובה אלינו ומסיים הכתוב והמתנשא לכל לראש. כי הוא ראש וראשית לעולם התחתון ולכך נקרא ר"ה. וזהו פירוש הכתוב תמיד עיני י"י אלקיך בה מראשית השנה ועד אחרית שנה. כי מהאחרית היינו בחינת מלכות מעולם עליון נעשה ראשית לעולם הזה וזהו בחינת ר"ה. כי בחינת מלכות הוא בחינת ראש ובמקום שהראש שם כל הגוף שם. היינו יו"כ וסוכות. כי א"א לזה בלא זה כי תכלית ושלימות היראה היא האהבה. וזה נשלם בחג הסוכות. ולזה אמרנו טעם למה אנו אומרים במוצאי יו"כ בש"ע והחזירנו בתשובה שלימה כי לכאורה כבר נגמר ואנו מאמינים שעצומו של יום מכפר. רק שאין זה שלימות התשובה כי צריכה להיות ע"י ב' הבחינות יראה ואהבה. ובחינת תשובה מאהבה נשלם בחג הסוכות ע"י שמחת החג וזהו שאנו אומרים והחזירנו בתשובה שלימה שיוגמר התשובה בשלימות בחג הסוכות. ולזה אנו אומרים בסוכות בברהמ"ז ג' הרחמן. הרחמן הוא יקים לנו סוכת דוד הנופלת. הרחמן הוא יזכנו לישב בסוכה של לויתן. הרחמן הוא יפרוס עלינו סוכת שלום. כי ידוע סוכת דוד הנופלת הוא בחינת מלכות. ולכך בכל ענייני ר"ה ובתקיעות כוונתינו לג' האבות ודוד. ולכך אנו הולכים ממטה למעלה. מקודם סוכת דוד הנופלת ואח"כ סוכה של לויתן הוא המדה שלמעלה הימנו. לויתן ל' חיבור. ואח"כ יפרוס עלינו סוכת שלום שהוא בחינה יותר גבוה. ואפשר שהם מרומזים במלכיות זכרונות ושופרות. כי בחינת סוכת דוד הוא מלכיות. ובחינת סוכת של לויתן הוא בחינת זכרונות. וסוכת שלום הוא בחינת שופרות. והכל כאשר דברנו. כי שלימות כל העובדות הוא ע"י יראה ואהבה. כאשר מבואר בזוה"ח ובכמה ספרים. כי בלא דחילו ורחימו לא פרחת לעילא. ולכך נקראו אלו השני מדות כנפים. וזהו וידי אדם מתחת כנפיהם. כמאחז"ל ידי אדם פרושות מתחת כנפי החיות לקבל שבים תחת כנפי החיות היינו ע"י אהבה ויראה. וכבר דיברנו מזה בפסוק והיה הכרובים פורשי כנפים למעלה. היינו הכרובים פורשים ומעלים הכנפים של ישראל היינו העובדות הנעשים בידאה ואהבה מעלים אותם למעלה. סוככים בכנפיהם על הכפור"ת. כפרתן של ישראל הם סוככים ומגינים שלא ישלוט בהן עין של סט"א. ועי"ז נעשו ופניהם איש אל אחיו:

ודיבר בענין תורה ותפילה. והזהיר בלימוד כמאה"כ. אז ראה ויספרה הכינה וגם חקרה. ואמרו רז"ל שהחזירה ד"פ ואח"כ נתנה לישראל והיא כנגד ד' עולמות הנ"ל. אשר ע"י השתלשלות מעולם לעולם אז היה יכול להתלבש בזה העולם וליתן התורה לישראל:

קודם סליחות של שלש עשרה מדות אמר. אל תאמרו הסליחות בדרך הרגל לומר סליחות. כי הסליחה ביד הקב"ה. ואנו צריכין לבקש ולחנן מאתו הסליחה. עוד אמר הדבק במדותיו. היינו שיעשו דיבוק ויחוד במדותיו יתברך והאיך. כי באדם עצמו יש ג"כ כל המדות שיש בו יתברך וכשהאדם מדבק מדותיו בו יתברך ומתקנם עושה דיבוק ויחוד במדות הבורא יתברך: