באר מים חיים, דברים א׳:ה׳

בעבר הירדן וגו' באר את התורה הזאת לאמר. מלת לאמר אינו מובן. ואולי על פי מאמר חז"ל (עירובין נ"ד.) שאמרה ברוריה להאי תלמידא שיננא פתח פיך ויאירו דבריך וכו' עד אם ערוכה בכל רמ"ח אברים שלך וכו' למוציאיהם בפה. והוא אמרו באר את התורה הזאת לאמר. כלומר הגם שהתורה לפניו היא כי היא התורה הזאת אף על פי כן כתוב לאמר. שצריך האדם לאומרם בפה מלא כי חיים הם למוצאיהם בפה דוקא.

או יכוון על הא דאמרו חז"ל (שם נ"ד:) שצריך לשנות לתלמידיו עד שתהא התורה סדורה בפיהם. והוא אומרו באר את התורה הזאת. אף שזאת התורה לפניהם, מכל מקום לאמר. צריכה להיות סדורה בפה עד שתוכל לאומרם ברור וצלול.

גם ירמוז על מה שאמרו חז"ל (שבת ס"ג.) אין מקרא יוצא מידי פשוטו. והענין הוא כי הן נודע (זוה"ק חלק ב', קנ"ד.) אשר התורה כולה שמותיו של הקב"ה היא וכולה רזין דרזין סתרי תורה. ופן הנה כאשר יבין האדם מסודות התורה אשר בה, יבז בעיניו לשלוח יד בפשט התורה לקיימם על פשוטתן. כיון שלדעתו הוא מרמז על דברים אחרים לגמרי ומה לו בהפשט. על כן יסוד מוסד הניחו חז"ל ואמרו אין מקרא יוצא מידי פשוטו. אף על פי שכל הכוונות והסודות ודברי חכמה ומוסר רמוזין בה, מכל מקום אינה יוצאה התורה מפשטותה מלקיימה כאשר ניתנה בפשוטי התורה.

והאמת הנה כבר ביארנו היטב במקום אחר שכל סודות התורה והתפילה והכוונות ורזין דאורייתא הנמצא בהן. כולם רמוזים בהפשט, והכוונה והפשט אחד ממש הם. כי הלא הפשט הוא הנקרא לבושי התורה והתפילה. ומכלל שכל הסודות והרזין נתעטפו בלבושין ההם, והפשט הוא המלביש אותן. רק שהפשט הוא בגשמיות הארץ הלזו. והכוונה הוא בחיות הרוחניות השורה ונתלבש בדבר הלז ובשורש הדבר הזה למעלה בשמי השמים. ואם עיני שכל לך תבין שהכל אחד הוא. והחילוק אינו כי אם כשמכוון האדם על פשוטו, אם אין מוח בקדקדו, הרי הוא מכוון שם להנאתו ותאותו כמו בברכות השמונה עשרה ברפאנו וברכנו וכדומה. וזה לא כלום הוא ואינו עולה למעלה כלל ועליו נאמר (ישעיה מ', ו') וכל חסדו כציץ השדה וגו'. כיון שמכוון הנאת עצמו ותאותו הרי הוא עובד את עצמו ולא את אלהי עולם ושואל פרס מרבו. ומי שמכוון בכוונות אשר שמה הרי מכוון עבודה צורך גבוה לתקן שם במקום עליון לעשות נחת רוח לבוראנו. ודבר זה חשוב ומקובל מאוד בעיני ה' יתברך כיון שמשליך תאותו מנגד ועובד את רבו ולא את עצמו לקבל פרס. ואמנם המבין את זאת ומכוון בפשוטי התורה והתפילה שלא למענו כי אם לעשות רצון בוראו שצוהו בזה, ומכוון להמשיך אורות הרפואה והברכה וכדומה לכל העולם בשביל חפץ ה' יתברך שחפץ חסד הוא למאוד ויש לו נחת רוח גדול בהשפיע כל מיני ברכות לעולמו. רק שככה עשה בעולמו שלא להוריד ההשפעה בבחינת מיין דכורין עד שיעלה איתערותא מלתתא בתפילה ובקשה במיין נוקבין כמו שאיתא בזוה"ק וזה לשונו: דהא לא נבעין מיין עילאין אלא באיתערותא דכסופא דלתתא וכדין תיאובתא אתדבק ונבעין מיין תתאין לקבל מיין עילאין ועלמין מתברכין ובוצינא כלהו דליקין ועילאין ותתאין אשתכחו בברכאין וכו' עד כאן. ועל כן הוא מתפלל ומבקש בל בחינת הברכות שונות אורות אלו, ואורות אלו גאולה רפואה וכדומה, למען היות נחת רוח לפניו כשיברך את עמו ישראל באהבה. הרי בזה נכלל כל בחינת הכוונות. כי כל הכוונות הוא להמשיך אורות הללו לעלמא תתאה לכנסת ישראל בכדי שיהיה זאת לנחת רוח לפניו. בינה זאת.

ונראה שעל כן מסיימין ברוב הברכות כי אל מלך רופא נאמן וכו' או כי אל טוב ומיטיב וכדומה. לומר, כי על כן אנו מתפללין ומבקשין זאת, לפי שאתה רופא נאמן וטוב ומיטיב, ורצונך מאוד להיטיב ולרפא חולים. על כן אנו מבקשין זאת למענך שיהיה לך נחת רוח, ולא למעננו חלילה. ונחזור לענין כי על כן לא יהרוס אדם בלבבו את דברי הפשט ביודעו רמיזותיו בכוונה, כי כל הכוונות מתלבשים בהפשט. ולזה בבירור אמרו אין מקרא יוצא מידי פשוטו. כי בהפשט הנעשה לשמו יתברך בו נרמז כל הכוונה. ומי כאלהינו חכם יודע פשר דבר במה שהלביש את סתריו בפשט הזה, הלא ממנו מוצא דבר.

ולזה אמר הואיל משה באר את התורה הזאת לאמר. כלומר שנאמר את דברי התורה הזאת ולא יקל בעינינו פשוטי התורה ח"ו לבטל דבר אחד בשביל שנדמה לנו שהתורה מכוון לדבר אחר. ח"ו ח"ו לעשות כן. כי אין כאלהינו מבין מביט לסוף דבר בקדמותו, והוא הציב וירה אבן פנתו לא יפול דבר ארצה. (וזה היה טעות אלישע בן אבויה אחר שהשכיל בדברים עליונים ונבזה בעיניו לעשות פשוטי הדברים, אחר שהבין בשורש חיוּת הרוחניות, ונדמה לו שרק יכוון בהרוחניות, בלתי יעשה כפשוטו ומשם יצא לתרבות רעה כנודע).

עוד ירצה לומר כי הנה חז"ל אמרו (מובא ברש"י ועיין סוטה ל"ה:) באר את התורה הזאת בשבעים לשון בכדי שהכל יבינו מאמריו ואפילו אומות העולם. ואמנם ודאי לא גילה סודות התורה למי שאינו ראוי והגון ח"ו. וכבר אמרו חז"ל (חגיגה י"ג.) כבשים ללבושך (משלי כ"ז, כ"ו) דברים שהם כבשונו של עולם יהיו תחת לבושך. ובזוה"ק (חלק ג', רט"ז: רמ"ד.) החמיר מאוד בזה. ולזה אמר באר את התורה הזאת לאמר כלומר כל התורה שהיא באמירה שניתן הרשות בהם לגלות הכל זאת באר בשבעים לשון. אבל לא דברים שאין מגלין אלא לצנועין והוא מאמר הכתוב (תהלים קמ"ז, י"ט) מגיד דבריו ליעקב וגו' לא עשה כן לכל גוי.