באר מים חיים, בראשית י״ג:ה׳

וגם ללוט ההולך את אברם היה צאן ובקר וגו'. חז"ל אמרו (לשון רש"י, עיין בראשית רבה מ"א, ג') מי גרם שהיה לו זאת הליכתו עם אברם, ולכאורה לאיזה צורך הודיענו הכתוב זאת אשר באופן אחר לא היה ללוט, כי אם זה גרם לו מה שהלך עם אברם, ומה נפקא מינה אם הוא של לוט בעצמו. ואכן הנה נודע אומרם ז"ל (שם ס"ו, ד') הצדיקים תחילתן יסורין וסופן שלוה והרשעים להיפוך תחילתן שלוה וסופן יסורין, ולהבין זה מפני מה דוקא כן הוא.

אכן ידוע מדברי הרב האר"י ז"ל מה שפירש בסוד הכתוב רגליה יורדות מות כי רגלי הקדושה הם היורדים לתוך הקליפות והקליפות מסבבין אותן, ועל ידי זה נעשה הקליפה שומר לפרי. והנה הקליפה הראשונה היא קליפת נוגה המעורבת מטוב ורע ואחר כך הולך ומתעבה למטה למטה עד שנעשה קליפת רעים מרים וקשים. ושורש הענין כי אם תניח דבר מר מאוד אצל דבש או מיני מתיקה, הנה הם מקבלים זה מזה קצת טעם וריח, וכשלוקחין דבר המר הנה בתחילתו הוא מתוק קצת ממעט הדבש שקיבל, אבל אחר כך הנה הוא מר בתכלית המרירות, ומין המתוק הנה בתחילתו הוא מר קצת ואחר כך הוא מתוק וטוב כאשר הוא, ועל כן קליפת נוגה הקרובה אל הקדושה מנגיעתה בקדושה מעורב בה מעט טוב בתחילתה.

ונודע אשר נפש היסודית שבאדם המתלבש בדמו להחיותו היא מצד הקליפה הלזו, וממנה באות כל המדות רעות מד' יסודות רעים שבה, וגם קצת מדות טובות שבטבע כל ישראל בתולדתם כמו הרחמנות וגמילות חסדים באות ממנה לפי שיש בה מעט טוב מנגיעתה בקדושה. ולזה, הרשעים הם מגבירים כח הנפש הלזו להתנהג כמנהגה לאהוב אשר אהבה נפשם בכל התאוות רעות ולהמשילה עליהם כמאמר חז"ל (בראשית רבה ל"ד, י') הרשעים הן ברשות לבם, לכן מתנהגים כמותה להיות תחילתן שלוה ממעט הטוב והמתוק הנוגע בקצהו, וסופן יסורין כי בבית כמות מרה כלענה. ולהיפוך הקדושה בתחילתה מרה לה, רגליה יורדות מות, ואחר כך טוב ומתוק לפניהם. ולזה, הצדיקים הנאחזים בה ומתנהגים כמוה להתגבר על נפש היסודית הנזכר, והם ההולכים תמיד ממטה למעלה כידוע, כן נעשה להם להיות תחילתן יסורין במעט המרירות הנוגע אל הקליפה ואחר כך טוב ומתוק להם וסופן שלוה וחיים עד העולם.

וזה מאמר הכתוב (משלי ה', ג') כי נופת תטופנה שפתי זרה, פירוש שרק מעט צוף דבש נטף על שפתי זרה על שפתותיהם מבחוץ ומזה הגיע להם מעט מתיקות בתחילתן אבל לא נכנס לתוך פנימיותיהן אף טיפה אחת רק מרה כמות, ועל כן הם נקראים בורות בורות נשברים, כי אף שלעת עתה נראה שיש בהם מים אבל הם נקראים מים הכוזבים היפוך ממים הנאמנים כיון שאין נמשכין ממקור המים רק ממעט הדבש אשר הומשח את פיה, ועל כן בעבור סופה ואיננו ונפסקו המים. ומקור הקדושה הנה נקרא מים הנאמנים כגנות עלי נהר שאין נפסק לעולם לפי שנמשכין ממקור החיים והברכה השלימה שאין לה הפסק. והנה בזוה"ק (פרשה זו דף פ"ה. וריש פרשת שמות) כתב בתיבת היה שהוא מורה על דבר ההוה לפי שעה ולא יהיה זאת לעולם עיין שם בפסוק היה דבר ה' וגו'.

וזהו שאמר הכתוב כאן אחר שסיפר הכתוב משבחי אברהם ומעלותיו שירד למצרים ונכנס בשלום ויצא בשלום אף כל טוב אדוניו העלה בידו מרגניתא דלית ביה טומי המה הניצוצים הקדושים שליקט בהיותו במצרים, ועל כן עלה משם במקנה כבד בכסף ובזהב וגו' ואצלו היה זאת בבחינת הצדיקים שסופן שלוה כי כבר חלף ועבר עליו מהיסורין יסורי מות בהשלכתו לאור כשדים, ומה שיעצו החרטומים להורגו ויהי רעב בארץ, ולא די שסבל רעבון ביתו אף כולם היו אומרים מיום שבא זה לעיר נעשה רעבון כמאמר חז"ל (עיין בריש אגרת הקדש שבסוף ספר נועם אלימלך, ומקורו מספר תולדות יצחק לר"י קרוא). וכאשר הלך ימי היסורין אשר בתחילתן באין אצל הצדיקים, התחילו לו ימי השלוה וירד למצרים ועלה משם ברכוש רב ברוחני ובגשמי. ולזה, וגם ללוט ההולך את אברם כלומר מאחר שהלך עם אברם, ונעשה בבחינת נופת תטופנה שפתי זרה שקיבל מעט המתיקות מהתחברות אברהם ועל כן גם לו היה צאן ובקר ואהלים כי השיג קצת מהקדושה אצלו, אבל לא היה זה רק בבחינת "היה" כלומר לפי שעה ממעט הדבש שנדבק בו בבחינת הרשעים שתחילתן שלוה, אבל סופן יסורין כי לא יהיה זה לעולם ועתיד לפסוק, וכן היה שתיכף כאשר נפרד מאברהם לקחו המלכים אותו ואת כל רכושו, ואם לא אברהם שהציל אותו, עדיין היה נשאר בשביה למלך עילם ושאר המלכים. וכן בסדום לולא זכות אברהם היה נהפך, והכל כי שלות רשעים הוא לפי שעה מקור מים הכוזבים ולא נאמנה את אל רוחם, וכאשר יעבור השעה חוזרין בסופן יסורין כאמור. ואמנם אמר הכתוב,