אגרא דכלה, ביאורים על מדרשים, תרגומים ופירוש רש"י לפרשות בראשית נח ולך לך, מדרש רבה ל״ד

(ב"ר פל"ד א') פרשה לד. וידבר אלקים וכו' צא מן התבה (בראשית ח טו), הוציאה ממסגר נפשי וכו' (בראשית ח טז), יתכללון בי צדיקייא וכו' שגמלת לי ואמרת לי צא מן התבה, עכ"ל. המדרש קשה להולמו. א', לענין מה הביא הפסוק הזה לדרשא, ומאי קשה ליה ומה בא לתרץ בכאן. ב', יתכללון בי צדיקייא פירושו נעלם, ועיין ברש"י. ג', מאי זה שסיים שגמלת לי ואמרת צא מן התבה, הלא עיקר הגמול הוא ההצלה. ועוד יש לדקדק ויובן מתוך הדברים. ונ"ל דהוקשה לו למה אמר הש"י בלשון יחיד צא, כיון דסיים אתה ואשתך וכו', הוה ליה למימר צאו מן וכו' בלשון רבים. וזהו שהביא המדרש הוציאה ממסגר נפש"י וכו', ובא לפרש בשתי פנים. א', להיות נח הוא העיקר וכולם כלולים בו, על כן פתח בו בלשון יחיד, להתוודע ולהגלות צדקתו כי הוא העיקר. ב', להיות ידוע ענין יחוד והתחברות נ"ח ותיבתו כידוע למשכילים (עיין זוהר ח"א נ"ט ע"ב). וזהו שפתח צ"א, הוא יחוד הויה ואדנ"י ב"ה וב"ש. וזהו שמפרש הפסוק הוציאה ממסגר נפש"י דייקא, שאני העיקר על פי מאמרך צ"א בלשון יחיד, והוא להודות א"ת שמך, היינו יחוד א"ת עם השם הקדוש והבן, על כן אמר צ"א כנ"ל. ועוד בי יכתירו צדיקים, יתכללון בי צדיקייא, היינו בניו וב"ב, ואף על פי שאיני כדאי להיות אני העיקר, רק כי תגמול עלי בטובך שאמרת לי צ"א מן התבה לעשות ממני העיקר, והבן נ"ל הקטן:

(ב"ר פל"ד ב') אמר ר' יונתן היוצר הזה וכו'. במשל דר' יונתן מובן כמו שהיוצר אינו בודק קנקנים מרועעים, מיראתו פן ישברו, כן אין הש"י מנסה את הרשעים כי לא יעמדו בנסיון, רק הצדיקים מנסה הש"י, וענין הנסיון אם יעמדו בצדקתם ולא יבעטו, והוסיף ר' יוסי במשל הפשתני, שענין הנסיון הוא כדי שיוסיפו מעשים טובים, כמו שהפשתן משתבח על ידי ההקשה, כן הצדיקים בראותם יסורים, מצדיקים דין הש"י ומוסיפים מעשים טובים. ויצא לו זה מדקדוק הפסוק דלא קאמר י"י יבחן צדיק, רק צדיק יבחן (תהלים יא ה), ר"ל בחינת הבחינה הוא עבור צדקותיו, שהש"י מתאוה שיוסיף להצטדק. ורבי אליעזר הוסיף עוד כי אפילו הצדיקים הדרים ביחד עם רשעים, אזי לכאורה יש לומר הש"י מנסה את הצדיקים רק בהיותם בפני עצמם, מה שאין כן כשהם ביחד מדוע יהיה דרך רשעים צלחה והצדיקים מעונים. על זה קאמר דגם זה מדרכי הש"י, והודיע לנו זה במשל שתי פרות שישנם ביחד, אחת כחה יפה ואחת וכו', שנותן העול על היפה והשניה בשלוה. ויצא לו זה מסמיכות הפסוק י"י צדיק יבחן ורשע ואוהב חמס שנאה נפשו, ר"ל גם כשהם ביחד, נ"ל:

דבר אחר ד' צדיק יבחן זה נח, שנאמר צא מן התבה. הדבר קשה להולמו דההוצאה לא היתה בחינת נסיון. ועל פי מ"ש לעיל יובן היטב דנח הוא בחינת צדיק יסוד עולם המתחבר עם התב"ה, והוא לרמז יחוד הויה ואדנ"י הנרמזים בתיבת צ"א. וז"ש ד' צדיק יבחן זה נ"ח, שנקרא צדי"ק ונאמר לו צ"א, והבן:

ויצא מצרה צדיק (משלי יב יג) זה נח, שנאמר צ"א מן התבה (ב"ר פל"ד ג'). בא לתרץ גם כן תיבת צ"א למה נאמר בלשון יחיד. ועל זה הביא הפסוק ויצא מצרה צדיק, בזכות נח שהוא צדיק יצאו מצרה, וזהו שנרמז בתיבת צ"א, לרמז דההוצאה מצרה היתה בזכותו שהוא צדיק:

כשם שלא נכנסתי בתבה אלא ברשות וכו', צא מן התבה ויצא נח (ב"ר פל"ד ד'). גם זה לתרץ כנ"ל, והוא על פי מ"ש גם כן בזוהר הק' (ח"א ס"ז ע"א) שלא רצה לכנוס לתבה כי אם ברשות בעלה דתיבותא, ובמדרש הלז אמר שגם כן לא רצה לצאת דנראה כמבעט כי אם ברשות. וז"ש לו דייקא הש"י שהוא היה בבחינת צדיק המתחבר בתבה, נאמר לו צ"א בלשון יחיד:

החכמה תעוז לחכם (קהלת ז יט), זה נח, מעשרה שליטים, מי' דורות שמאדם ועד נח, ומכולם לא דברתי עם אחד מהם וכו' (ב"ר פל"ד ה'). על כן דיבר בלשון יחיד צ"א, כי על נח לבדו מדבר שהוא דור עשירי:

אמר ר' הונא כתיב (בראשית מא ז) וליוסף יולד שני בנים בטרם תבוא שנת הרעב (ב"ר פל"ד ז'). הקשו הפוסקים הרי נולדה יוכבד בין החומות (ב"ב קכ"ג ע"ב), ואיך שימש מטתו לוי חסידא בשנת הרעב (תענית י"א ע"א). והעולה מיישובם דעונה האמורה בתורה, דהיינו עונת ת"ח משבת לשבת או ליל טבילה, מותר. והנה לפי זה קשה מאוד, אם כן גם יוסף היה יכול להוליד גם אחר כך בשני רעבון. ונ"ל על פי מ"ש הרב בעל פרשת דרכים דיוסף עם אחיו היו מחולקים בדין מדיני תורה, להיות שהם היו בני נח ואף על פי כן שמרו כל התורה כולה מימות אברהם, והיו מחולקים אם יצאו מכלל בני נח לגמרי אפילו לקולא, השבטים סברי להו יצאו לגמרי אפילו לקולא, על כן היו אוכלים בשר מבית השחיטה קודם שתצא נפשה, ודבר זה לבני נח אסור קודם מתן תורה. ויוסף אמר עליהן שאוכלין אבר מן החי, דסברי להו דלקולא לא יצאו מכלל בני נח, עיין באריכות בדברי הרב בדרשותיו. ואם כן לפי זה ניחא דיוסף לא שימש מטתו אפילו בליל טבילה וליל שבת, דדברים אלו הוא רק לישראל דנצטוו על השבתות ועל הטהרה, מה שאין כן השבטים לשיטתייהו אזלי דסברי להו דיצאו לגמרי מכלל בני נח, והבן נ"ל בדרך הפשט:

(בראשית ח כא) וירח י"י את ריח הניחוח, (ב"ר פל"ד ט') הריח ריח אברהם אבינו עולה מכבשן האש, הריח ריח חנניא מישאל ועזריה וכו'. רצה בזה כי לא יתאר אצלו ית' פעולה מוגשמת, והנה בקרבן נאמר גם כן ריח ניחוח, ופירשו בו (עיין רש"י זבחים מ"ו ע"ב) נחת רוח לפני שאמרתי ונעשה רצוני, כי אין חפץ הש"י בעולות, כי אם נחת רוח בעשיית רצונו. והנה זה יוצדק אחר הציווי, אבל נח שלא נצטווה איך יוצדק "ריח ניחוח, לזה פירש נחת רוח לפניו, שעלתה לפניו ית' לרצון ולזכרון מה שיעשו הצדיקים במסירות נפשם באש על דבר כבוד שמו, כמו שמקריבין נפש הבהמיות באש, כן המה יעשו בנפשותם ממש, כנ"ל:

משל לאוהבו של מלך וכו' עמד בן בנו וכו' לדורן דסבך (ב"ר פל"ד ט'). נ"ל דהנה י"ל דהש"י עלתה לפניו לרצון רק מסירות נפשו דאברהם אבינו באש. והנה אתיא רי"ח רי"ח בגזירה שוה, דנאמר בחנניא מישאל ועזריה ורי"ח נור וכו' (דניאל ג כז), ואם כן הריח דחנניא מישאל ועזריה עלתה לרצון לפניו, ואי אפשר לומר רק הריח דחנניא מישאל ועזריה עלתה לפניו ית', דלמה לא הריח גם הריח של אבינו אברהם הסמוך לדורות נח, על כרחך לומר את לרבות אברהם, ורי"ח רי"ח גזירה שוה לחנניא מישאל ועזריה. והשתא יקשה מכל הדורות שקידשו שמו הגדול עד אין חקר שנהרגו ונשחטו ונטבחו ונקברו חיים על דבר כבוד שמו, לא הריח אלא ריח חנניא מישאל ועזריה. על כן אמר דדמי דורון דחנניא מישאל ועזריה לשל אברהם שהוא באש ונזכר על ידי הקרבן הנקרב על גבי האש, והבן:

רב שלום וכו', משל למלך וכו' בזכות דור דורשיו וכו'. רב שלום לא ס"ל הך גזירה שוה, על כן מרבה באמת לכל צדיקי הדורות שמסרו נפשם אפילו במיתות אחרות שלא באש, והביא ראיה מפסוק זה דו"ר וכו', דנרמז על כל הדורות:

מאימתי נשמה ניתנה באדם (ב"ר פל"ד י'), עיין במתנות כהונה. ולי נראה מלשון ניתנ"ה, רצ"ל שלא תזוז ממנו בענין יוצר רוח האדם בקרבו בעל כרחך, ובעל כרחך אתה חי בגזירת היוצר כל, ולא תזוז הנשמה ממנו עד מלאת ימי צבאה, והשאלה היא אימת גוזר היוצר כל מאסר הנשמה בגוף, אם בעת יצירתו אם בעת הוולדו, נ"ל:

ויברך אלקים וכו', זה (השיבן)[שיכן] בזכות הקרבנות, מדלא ברכם הש"י תיכף ביציאתם מן התבה, רק אחר הקרבן:

נאים הדברים היוצאין מפי עושיהו (ב"ר פל"ד י"ד). מכאן תוכחת מוסר כשאדם דורש איזה מאמר הנונע לעבודת השם ולתורתו ולמצותיו, יראה בעצמו שיהיה הוא שלם באותה מדה, ובאם אינו שלם בדבר, קבלנו מרבותינו שיהרהר בתשובה ויקבל על עצמו לעשותה: