אגרא דכלה, ביאורים על מדרשים, תרגומים ופירוש רש"י לפרשות בראשית נח ולך לך, מדרש רבה ל׳

(ב"ר פ"ל א') אלה תולדות נח נח איש צדיק תמים (בראשית ו ט). הה"ד (משלי י כה) כעבור סופה ואין רשע וצדיק יסוד עולם, כעבור סופה ואין רשע זה דור המבול, וצדיק יסוד עולם זה נח, הפוך רשעים ואינם זה דור המבול, ובית צדיקים יעמוד זה נח, הה"ד אלה תולדות נח. דבר אחר אלה תולדת נח, כתיב (משלי יד יא) בית רשעים ישמיד זה דור המבול, ואהל ישרים יפריח זה נח, עכ"ל. הנה המדרש הזה אומר דרשוני וחיו מאי בעי באלו הפסוקים, ומה היה קשה לו בתורה שהוצרך להביא דרש מפסוקי משלי, והאיך יתורץ קושייתו. וגם מה שמסיים הה"ד אלה תולדת נח, דמשמע דהשתא יונח אלה תולדת נח, מה שאין כן קודם. על כן נ"ל כפשוטו דהוקשה לבעל המאמר הדקדוק המפורסים פתח בתולדותיו וסיים בשבחו, על כן הביא פסוק משלי כעבור סופה ואין רשע וצדיק וכו', נמצא כשהצדיק ניצול בצדקותיו כעבור סופה, הוה כאלו הוליד את עצמו. ובזה יתכן אלה תולדת נח נ"ח, ר"ל שהוליד את עצמו, אך לפי זה קשה למה הוצרך לתבה, דהרי הרבה ריוח והצלה לפניו ית' להציל את הצדיק, דבלא זה הייתי אומר בטעם הזה דהוצרך להסתר בתבה ביום אף השם, בכדי שלא יסתכל בו המקטרג, אבל לפי הנ"ל דהוי צדיק גמור והיה כדאי להינצל גם ביום זעם, ומורא לא עלה על ראשו מהמקטרג, ואם כן תבה למה לי. לזה קאמר ובית צדיקים יעמוד, דהש"י רוצה להציל את הצדיק עם כל בני ביתו, ובשבילם הוצרך להיסתר בתבה, אבל לעולם דנח בעצמו צדיק גמור היה ואינו מתיירא מהמקטרג גם ביום זעם והוה כאלו הוליד את עצמו, הה"ד אלה תולדות נח, והבן:

דבר אחר דמשום הכי צוה הש"י לעשות תבה, להראות לבאי עולם מעלת הצדיקים דכל בתי דור המבול הבירנות הגדולים נאבדו, והתבה אשר היה רק כמו אהל כנגדם, כיון דהוא אוהל הצדיק יפריח ולא נטשטש במבול, אבל לעולם נח בעצמו לא הוצרך לזה, כי לא היה מתיירא מן המשחית. ועל דרך קבלת האמת אמרתי על פי מה דידוע (עיין זוהר ח"א נ"ט ע"ב) דנ"ח הוא בחינת יסוד צדיק, ונתחבר בתבה בחינת מלכות שמים להעמיד תולדות בעולם כנודע. והנה הצדיק גורם היחוד הקדוש לחבר צדיק וצדק, והרשעים גורמים ח"ו פירוד בין הדבקים, ועל ידי מעשיהם גורמים ח"ו לחבר דכר ונוק' שבקליפה שנקראים סופ"ה וסער"ה. וידוע דמהם ובהם מגיע עונש לרשעים, כי זה דרכם יורד ומסית עולה ומקטרג נוטל רשות ונוטל נשמה (עיין ב"ב ט"ז ע"א). וזה שבא כמתרץ על זה שפתח בתולדותיו ומסיים בשבחו, על זה אמר דהכי פירושו אלה תולדת נח, ר"ל הצדיק גרם שפיר תולדת לעולם, כי הוא היה איש צדיק מרכבה ליסוד צדיק ונתחבר בתב"ה כנ"ל. וזה שהביא כעבור סופה, ר"ל כשעובר הסופה, הגם שהרשעים גרמו לחיבור הסופה ח"ו, עם כל זה זה דרכו להמית הרשע, וזה ואין רשע ולא יעמוד תולדותיו, מה שאין כן צדיק יסוד עולם וזה בבחינת הדכורא, ואחר כך אמר בבחינת הנוק' הפוך רשעים ואינם, בין והתבונן שאמר לשון רבים ובית צדיקים יעמוד, ונודע דבחינת הנוקבא נקראת בי"ת, כמו שאמר ר' יוסי מעולם לא קראתי כו' (שבת קי"ח ע"ב), וכאן התב"ה עמדה להצלת הצדיק, והבן. וביותר יצדק הדבר אחר בית רשעים ישמיד ואהל רשעים יפריח להעמיד תולדות, והש"י יראנו נפלאות מתורתו:

(ב"ר פ"ל ב') דבר אחר אלה תולדות נ"ח, כתיב (איוב כד יח) קל הוא על פני המים, גזירה שנגזרה עליהם שיאבדו במים, ור"ל קאי על דור המבול שהיו קלים על פני המים, והמים הפכו אותם וטשטשו אותם בקלות:

תקולל חלקתם בארץ מי שפרע מדור המבול, ר"ל שנשארו לקללה ר"ל בכדי שיקחו מוסר כל באי עולם, ולא יפנו עוד דרך כרמים כמו שעשו דור המבול שפינו רק דר"ך כרמים, דהיינו למטעת כרמים כמו שנוטעין כרמים להנאתן לא בשביל איזה מצוה, כן היו עוסקים בפריה ורביה להנאתן, אבל נח היתה כוונתו לשם שמים להרבות תולדת, והביא זאת הדרשה גם כן לפרש אלה תולדת נ"ח, שרק אלו נקראים תולדת, כי נח היה איש צדיק תמים בבריתו, שלא השתמש בתג"א היינו הברית קודש רק לשם שמים. ויצדק לפרש נמי לפי זה אלה "תולדת "נח, ר"ל אלה תולדת הנייחים שהיו נחים במקומה, ולא היו קלים על פני המים כמו דור המבול, כי נח היה איש צדיק וכנ"ל, את האלקים התהלך נח, שלא היה כוונתו בפריה ורביה רק לקיים מצות בוראו לקיים המין:

(ב"ר פ"ל ג') אלה (בראשית ו ט). אמר ר' אבהו בכל מקום שנאמר אלה, פסל את הראשונים וכו'. בכאן לא אמר דבר אחר, כי זה קאי אפירושים הראשונים, דלכולהו הפירושים צ"ל אלה דווקא, ופוסל את האינך וכמ"ש לעיל, והבן:

כל מי שנכפל את שמו יש לו בעולם הזה ויש לו בעולם הבא (ב"ר פ"ל ד'). נ"ל על פי מה שקבלנו שכל אדם יש לו שם בקדושה, הוא השם אשר מזמין הש"י בפי אביו ואמו לקראותו בשם, והוא שם נשמה הקדושה שלו. וכנגדו יש לו שם בהפוך אתוון מספרו כמספר השם הקדוש, והוא בסט"א נגד נפש הבהמיות שמהקליפה, כגון ע"ר ר"ע, מש"ה שמ"ה. והנה אם האדם הולך בתום דרכיו אחר עצת הנפש המשכלת שבקדושה, אז השם הקדוש הוא העיקר, ויש לו גם כן זה השם לעולם הבא. מה שאין כן אם נוטה אחר החומר ונפש הבהמיות שמהקליפה, אם כן השם שמהקליפה הוא העיקר ח"ו, ועל כן שואלים לרשעים את שמם אחר פטירתם ואינם זוכרים, כי השם הקדוש נעלם מהם מחמת שלא הלך בדרך חכמה, והשם השני לא שמע מימיו. ובזה תבין מה שאמרו רז"ל כל מי שנכפל שמו, יש לו בעולם הזה ובעולם הבא, נ"ל:

(ב"ר פ"ל ו') אלה תולדות נ"ח (בראשית ו ט). הה"ד (משלי יא ל) פרי צדיק עץ חיים, מה הן פירותיו של צדיק מצות ומעשים טובים, ולוקח נפשות חכם שזן ומפרנס כל י"ב חודש בתיבה, אחר כל השבח הזה הן צדיק בארץ ישולם בא לצאת ונשתלם אתמהה, דאמר רב הונא משום ר"א בנו של ר' יוסי הגלילי נח כשהיה יוצא מן התיבה הכישו ארי ושברו, ולא היה כשר להקריב והקריב שם בנו תחתיו, קל וחומר אף כי רשע וחוטא זה דור המבול, עכ"ל. והנה המדרש אומר דרשוני וחיו. ונ"ל דבא גם כן לפרש התחיל בתולדותיו וסיים בשבחו, והוא על פי מ"ש לקמן במדרש (ב"ר פל"ג ה') דרש רבי עקיבא מעשה דור המבול כו' ולא בכו, וכיון שהזכיר להם מעשה איוב בכו, וקרא עליהם מקרא זה (איוב כד כ) ישכחהו רחם וכו', שגרמו שאין מרחם עליהם שאין שום אדם מתפעל בזכור צרתם ואיבודם, הגם שמטבע האדם להתפעל בזכרון צרות ויסורי בני אדם הגם שאינם טובים, כענין שאמר הנביא (ישעיה טז יא, ירמיה מח לו) לבי למואב ככנור יהמה. והנה תמה הנזר הקודש מאי קמ"ל בזה, ומה נפקא מינה לדור המבול אם יבכו עליהם אם לא, עיין שם. ובמדרש הנ"ל שהתחלנו תמה גם כן למה לי הקל וחומר אף כי רשע וחוטא, כיון דהדבר מבואר בתורה. ונ"ל דהנה הש"י השמיענו כל זה בשעה שיצא נח מן מן התבה, פגעה בו גם כן מדת הדין והכישו ארי, ונלמד מזה קל וחומר על הרשעים להורות לבני אדם מאין נתהווה הדבר שפגעה בהם מדת הדין כל כך מבלי שיור חנינה וחמלה ואפילו על הטף, והנה משה רבינו ביקש הודיעני נא את "דרכך (שמות לג יג), והראה לו הש"י י"ג מדת של רחמים הגם שהעולם אינם כדאי, הנה כאשר מופיעים י"ג מדת של רחמים וחנותי את אשר אחון (שמות לג יט), אף על פי שאינו כדאי (ברכות ז' ע"א), מה שאין כן כשגורמים להסתלקות לגמרי ח"ו הי"ג מדת של רחמים. והנה מדה הראשונה הוא מדת אל (שמות לג ו), והנה דור המבול עם גודל רשעתם היו מבינים בנסתרות (עיין זוהר ח"א נ"ו ע"א), ונאמר עליהם (איוב כא יד) ויאמרו לאל סור ממנו, שלא היה כלל הנהגת הרחמים, ודחו אותו בידים, ודעת דרכך לא חפצנו היינו לא כמשה רבינו שביקש הודיעני נא את דרכך, על כן נסתלק הרחמים לגמרי לגודל רשעתם, (על כן אין מרחם עליהם אפילו להתפעל רחמנות בלב). והנה רצה הש"י להודיע זה לבאי עולם מאין נתהווה הדבר שהיה בלא רחמים וחנינה, על כן נענש גם כן נח בצאתו, ומזה יצא לנו ונולד לנו על ידי נח קל וחומר על הרשעים, וכבר ידעת מדת קל וחומר הוא נגד מדת אל, להורות לנו שהרשעים הללו דחו בחינת הי"ג מדות של רחמים בידים, ואמרו לאל סור ממנו ודעת דרכך לא חפצנו. ולפי זה המדרש הנ"ל מתרץ פשט הכתוב אלה תולדת נח, וקאי אדלעיל (בראשית ו ז) ויאמר ד' אמחה את האדם כו' מאדם ועד בהמה מבלי שיור, שדחו י"ג מדות של רחמים כאשר ית' ונח מצא חן בעיני ד' (בראשית ו ח), היינו כענין שנאמר במשה הודיעני נא את דרכך ואדעך למען אמצא חן, הנה הודעת י"ג מדות הוא מציאת הח"ן, מה שאין כן אלו הרשעים דחו בידים. וז"ש אלה תולדת נח, אלה הדברים נתיילדו מנח שנלמד ממנו קל וחומר, דהנה נח איש צדיק תמים היה בדורותיו, ואף על פי כן את האלקים התהלך נח פגעה בו מדת הדין הנקרא אלקים, ונולד לנו קל וחומר אל הרשעים, וצריכות הקל וחומר זה להורות לנו שעל כן נעשה בהם הפלגת הדין, על שאמרו לאל סור ממנו ודעת דרכיך לא חפצנו, ודי בזה הערה למשכיל על דבר:

כל מי שנאמר בו תמים השלים שניו, למדת שבו"ע (ב"ר פ"ל ח'). המדרש הזה סתום וחתום. ונראה לפרש לפום ריהטא שהשלים כל שניו למדת השבוע היינו מדת מלכות, שכל מדותיו שעשה הן בחינת אהבה שהיא מספירת חסד, הן יראה שהיא בחינת גבורה, הן כל המדות היו לתכלית להמליך הש"י על כל באי עולם, ובפרטות על כל אבר ואבר ותנועה שלו. והנה שנ"ה בגימטריא ספיר"ה, וירצה בתיבת שנ"יו שינויו וכן ספירותיו, שהאדם במדותיו מרכבה לספירות, והמ"י שכן הוא בגבהי מרומים סיהרא לית לה מגרמא כלום (עיין זוהר ח"א קפ"א ע"א), רק כפי הקבלה שמקבלת. והנה תמצא בשביל זה ט' נקודות בתורה, כי העשירית בלי נקוד רק כפי הקבלה. והנה תמצא עשרה פעמים מד"ה, בגימטריא תמי"ם. ובזה תוכל להבין כל מי שנאמר בו תמי"ם, השלים שנ"יו למדת השבו"ע, היא מדת מלכות שמים שנת השמיט"ה, והבן:

כל מי שנאמר בו הי"ה, ראה עולם חדש (ב"ר פ"ל ח'). מקובל ממקובלים הקדמונים דסבירא להו דהעולם מתנהג על פי השמיטות, וכעת הוא שמיטת הפחד, וקודם לזה העולם היה שמיטת החס"ד, ואותן המקובלים סבירא להו בפירוש המדרש שאותן הנשמות שנאמר בהן היה, היו בשמיטה שעברה, וכעת ראו עולם חדש, ודי למתבונן בדבריהם:

ר' יהודא אומר בדורותיו היה צדיק וכו' (ב"ר פ"ל ט'). רבי נחמיה אומר ומה בדורותיו היה צדיק וכו', כבר כתבנו דלא פליגי ותרווייהו איתנהו:

את האלקים התהלך נח וכו' (בראשית ו ט), כך אברהם שהיה כחו יפה התהלך לפני וכו' (ב"ר פ"ל י'). פירוש דבר זה עיין ברש"י בחומש:

ר' נחמיה אמר משל לאוהבו של מלך שהיה משתקע בטיט עבה (ב"ר פ"ל י'), (ר"ל כך היה נח משתקע בקטרוג הקליפות מחמת רשעת הדור היו מקטרגים גם עליו, לולי שמצא חן בעיני ד' וריחם עליו), ואמר לו בא והלך עמי שלא יזיקוך מחמת רשעת הדור שלא יתפס דצדיקים נתפסים בעון הדור, הה"ד את האלקים התהלך נ"ח, ולמה אברהם דומה לאוהבו של מלך שראה את המלך מהלך במבואות האפלים, (ר"ל כך היה אבינו אברהם רואה התגלות הש"י להיפרע מן הרשעים, דהיינו דור הפלגה כמד"א (בראשית יא ד) וירד ד', מתרגמינן ואיתגלי השם), הציל אוהבו (היינו שהיה אבינו אברהם חוקר ודורש להשיג אלקות ולהגיע לידיעת בוראו במופת), והתחיל מאיר עליו דרך חלון, (ר"ל חלון החכמה, היינו שהשיג בשכלו מציאת אלקות), אמר לו וכו' בא והאיר לפני, היינו כשתבוא לארץ ישראל שם יזכה לנבואה בהתגלות ראיית נבואה, כענין שנאמר שם (בראשית יב ז) וירא ד' אל אברם, עיין באלשי"ך (ותבין). ותחילת המכוון מאמר רבי נחמיה הוא, שחילוק יש בין נח לאברהם, שנח כביכול הש"י היה ממציא את עצמו אליו, על כן נאמר בו את האלקים התהלך נח, מה שאין כן אברהם היה מתבונן במושכלות וחקר להמציא את עצמו להש"י, נאמר בו (בראשית יז א) התהלך לפני, והבן:

(ב"ר פ"ל י') על דעתיה דרבי יוחנן אנו צריכין לכבודו כמו שהצאן צריכין לרועה, הגם שהצאן הולכים מקודם, הוא הולך אחריהם להשגיח עליהם. ועל דעתיה דרבי שמעון (בן לקיש) הוא צריך לכבודנו, כמו שהנשיא מתכבד על ידי הזקנים ההולכים לפניו לתור לו מנוחה. והנה מר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי, כי זה בודאי שאנחנו צריכים השגחתו ית', ולולי השגחתו ית' עלינו האיך יוכל להתקיים שה אחד בין ע' זאבים, והנה כביכול גם הש"י צריך לכבודנו, כי על ידינו מתגדל שמו ית', והוא בסוד הכתוב (תהלים סח לה) תנו עוז לאלקים, והבן:

(בראשית ו ט) אלה תולדת נח נח (ב"ר פ"ל ה'). אתמה"ה, לא היה צריך קרא למימר אלא אלה תולדת נח שם, אלא נייחא לו וכו'. כל המדרש הזה יתפרש אחר העיון היטב בעץ חיים שער ג' אח"פ, בענין שם ס"ג דבינה ותבונה שאחר התפשטות נצח הוד יסוד דתבונה בזעיר אנפין, שתבונה נרמזת בה"י אחרונה דס"ג, ממילא נצח הוד יסוד הוא שליש מה"י הרי ה' ומתפשט בזעיר אנפין, נשאר למעלה שם כזה יו"ד ה"י וא"ו ה"ה, בגימטריא נ"ח. והנה עיין שם שכל הבחינה נרמזת במספרו גם כן בזעיר אנפין, וזה נייחא ל"ו נייחא לעו"לם, כבר ידוע עול"ם נקרא הזעיר אנפין, וכן נייחא לאבו"ת היינו בינ"ה ותבונה נייחא לבנים זעיר ונוקב' נייחא לעליונים נייחא לתחתונים, תבין גם כן לשם אחר שתעיין בהתפשטות והתלבשות האותיות דבי"נה ותבונה זה בזה, ונשאר בתבונה בלבדה בחינת נ"ח, ועם ה"ה המתלבשת בזעיר אנפין ס"ג, ובהצטרף התלבשות הב' חלקים עליונים דה"י ראשונה דבינה עם הג' חלקים דוא"ו דתבונה, יש צירוף לה' חלקים אל גם כן אל הנ"ח דתבונה, ואם כן נ"ח באמציעותו וזה נייחא לעליונים ונייחא לתחתונים, וכן הוא נייחא בעולם הזה שהוא זעיר אנפין, ונייחא לעולם הבא שהוא בינה, והבן אחר העיון היטב בעץ חיים בשער הנ"ל: